גרינפיס בישראל

גרינפיס ים תיכון בישראל מתמקד בשלושה קמפיינים עיקריים:

1. זיהום ים ונחלים
מאז שנת 1995 מנהל גרינפיס קמפיין נגד הטלת בוצה רעילה ע"י מפעל "חיפה כימיקלים", המטיל כ- 50,000 טון בוצה תעשייתית רעילה מדי שנה לים התיכון. בוצה זו עלולה לגרום לנזק רב למערכות אקולוגיות שונות, ואף מסכנת את בריאותם של תושבי האזור, בהכילה מתכות כבדות כגון אבץ, עופרת, קדמיום, ארסניק, כרום וניקל.
במשך השנים כלל מאבקו של ארגון "גרינפיס" עצירת אוניית ההטלה "אריבל" והחזרתה לנמל (מאי 95'), גרירת דוברה ששימשה למטרה זהה (יולי 97'), ניסיון למנוע הטלת הבוצה לים ע"י האונייה (יוני 98') ותיעוד פעולת ההטלה עצמה. ברקע מאבקו של ארגון גרינפיס, נשמעו הבטחות מצד השרים לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד בתחילה ולאחר מכן רפאל איתן, כי ההטלות לים יופסקו לאלתר. יש לציין כי הבטחות אלו לא קוימו, על אף שנחקק חוק בנושא (למניעת זיהום ים) והוקמה ועדה למתן היתרים להטלת פסולת לים. זו הוקמה אמנם על מנת לפקח ולמזער את כמות הפסולת המוטלת, אך בפועל עשתה פעולה הפוכה: ב- 30 בדצמבר 1997 אישרה הועדה למפעל "חיפה כימיקלים" להטיל לים 60,000 טונות בוצה רעילה עד לחודש אוקטובר 1998.
רק ב- 30 במרץ הפסיק המפעל באופן רשמי את הטלת הבוצה הרעילה. יש לציין שעד אותו יום נשקפה סכנה ממשית לבריאותם של תושבי האזור, שכן מדי פעם אירעו "תקלות" בפעולות הטלה – החל מדליפות בוצה מהספינה "רחלה" שעגנה בנמל הקישון, לפני שזו הספיקה לצאת לים (אפריל 98'), וכלה בטביעת אחת מדוברות המפעל כ- 700 מ' מחוץ לנמל חיפה, ב- 16 באוגוסט 97'.
סוף טוב – הכל טוב(?) לאחר 4 שנים של פעילות לעצירת הטלת הבוצה, חגג ארגון "גרינפיס" את הניצחון לסביבה.

זיהום נחל קישון
כבר שנים שמפעלי התעשייה שהוקמו לאורך הקישון מזרימים את שפכיהם הרעילים לנחל. שפכים אלו, המכילים מזהמים אורגנים ומתכות כבדות רעילות, מהווים איום ממשי לבריאות הציבור ולאיכות הסביבה. נחל הקישון הוא כיום הנחל המזוהם ביותר בארץ. בדיקות שערך גרינפיס במעבדת אוניברסיטת אקסיטר באנגליה, כמו גם בדיקות שערכו רשות נחל הקישון, המכון לחקר ימים ואגמים ואגף ים וחופים של המשרד לאיכות הסביבה, מאששות טענה זו. כמו כן, בדיקות אלו מוכיחות כי מדינת ישראל פועלת בניגוד לאמנת ברצלונה (עליה חתמה ב- 92), האוסרת הזרמת חומרים רעילים ומסוכנים לים.
בתחילת שנות ה- 90, עקב הלחץ הגובר לניקוי הקישון, יזם מפעל "חיפה כימיקלים" תוכנית להקמת צינור ארוך שיזרים את שפכי המפעל הרעילים (כ- 6000 קוב מדי יום) ישירות לים במקום לקישון. ביצוע תוכנית זו היה מסכן את המערכת האקולוגית של מפרץ חיפה כמו גם את בריאות תושבי האזור.
על מנת להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולקדם את פתרונה, פתח גרינפיס במהלך 95' יחד עם ארגוני הסביבה הגדולים בארץ – "אדם טבע ודין" ו"החברה להגנת הטבע" בקמפיין "לעצור את הצינור".
ב- 96' החליט השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד, לא לאשר את בניית הצינור וחייב את "חיפה כימיקלים" למצוא פתרון יבשתי לשפכיהם תוך 5 שנים. המפעל לא עמד בהתחייבות זו. כיום חוזרים במשרד לאיכות הסביבה לתוכנית הצינור הישנה, תוך הצעה להקל את התקנים המחמירים שנקבעו לאיכות השפכים המוזרמים לים. כאז כן היום, ארגוני איכות הסביבה בארץ, וגרינפיס בראשם, מתנגדים לתוכנית זו ודורשים כי המפעלים ישלמו על נזקי הזיהום בעבר ובהווה, ועל תוכנית נכונה יותר לסביבה בטיפול בשפכים ובשיקום נחל הקישון.

גרינפיס דורש כי:
1. המפעלים יחויבו להפסיק להזרים שפכים לנחל ולים באופן מיידי.
2. המפעלים ישלמו את עלויות הטיפול בשפכים כולל עלויות טיפול מרכזי במידה ויהיו כאלה.
3. למפעלים תהיה יכולת אגירת שפכים למקרה של תקלה ובשום מקרה לא תאושר הזרמת השפכים לנחל.
4. המפעלים יממנו את עלות השיקום של הנזקים ההיסטוריים, כולל הטיפול בבוצת קרקעית הנחל.


2. אתר הפסולת הרעילה ברמת חובב - הסכנה ברמת חובב היא מוחשית ומידית. ריכוז כמויות אדירות של פסולת מסוכנת במקום אחד כשחלק מהחומרים לא ממופה ועל החומרים שנקברו לא ניתן לפקח בצורה יעילה, מהווה פצצת זמן. דגימות אדמה שנלקחו ע"י גרינפיס מהאדמה סביב האתר ונבדקו במעבדות הארגון באוניברסיטת אקסיטר באנגליה, הוכיחו שהאדמה באזור כבר מזוהמת בחומרים רעילים. בדואים, קיבוצים וישובים רבים ואף באר שבע נמצאים בטווח סכנה עקב קירבה לאתר.
אזהרות ארגון גרינפיס בדבר הסכנה הטמונה ברמת חובב אינן תלויות באוויר:
בתחילת אוגוסט 98', עלה באש מאגר סוללות הליתיום. רק נס, יחד עם מאמץ מרוכז של כוחות כיבוי מנע מהאש מלהגיע לחלקים אחרים של האתר. בספטמבר 98' הובילה משאית, בניגוד לחוק שני, חומרים מסוכנים העלולים ליצור תגובה כימית זה עם זה. אירעה דליפה, שמלבד פקקי התנועה יצרה גם סכנה עצומה לציבור.
שריפת הפסולת הרעילה באתר מהווה סכנה, שכן במהלכה משתחררים חומרים רעילים כגון דיוקסין (הידוע כמסרטן) ומתכות כבדות רעילות, כגון עופרת, כספית, קדמיום וכרום.
אירועים אלה ואחרים מוכיחים את טענת גרינפיס כי נושא הפסולת הרעילה בישראל אינו מטופל כראוי, אכיפתו אינה יעילה והוא מהווה סכנה ממשית לציבור.

3. אנרגיה ואקלים
ב1995-, הגיע הצוות הבין-ממשלתי לשינויי אקלים ( I PCC ) להכרה כי כדור הארץ מתחמם. אם מדינות העולם תמשכנה לבסס את ייצור האנרגיה על שרפת דלקים אורגניים (פחם, גז ונפט) הגורמים לפליטת גזי חממה, טמפרטורת כדור-הארץ עתידה לעלות לטמפרטורה הגבוהה ביותר ב10,000- השנים האחרונות. שינויי האקלים כבר החלו להביא לעליה ניכרת בשכיחות אסונות כגון בצורות קשות, שטפונות וסערות, המעמידים בסכנה תרבויות שלמות. עקב המסת קרחונים, יעלו פני הים, וזרמי האוקיאנוסים (להם חלק חשוב בקביעת אקלים כדה"א) עלולים להשתנות בצורה דרסטית. מערכות אקולוגיות רבות לא יוכלו להסתגל לשינויים ועמן ייעלמו מינים רבים. הצוות הבין-ממשלתי צופה גם פגיעה בבריאות המין האנושי, ואובדן חיים רבים כתוצאה מהתפשטות מחלות.
גרינפיס ים-תיכון החל את קמפיין האנרגיה בישראל בשנת 1998 כשהעלה למודעות הציבור שימוש וניצול יעיל של אנרגיה ממקורות מתחדשים כדי לעצור את שינויי האקלים. רוב האנרגיה בישראל מיוצרת כיום ע"י שריפת דלק ופחם. עד היום נכשלה הממשלה בניסוח או יישום תוכניות בקנה מידה גדול להצגת מקורות חלופיים כמו שמש או רוח, ומסתמכת על גז טבעי בלבד כמקור האנרגיה העיקרי בעתיד. הועדה הבין-ממשלתית נושא שינויי אקלים, שנוסדה על מנת להעמיד לרשות הממשלות מחקרים וחוות דעת מדעיות בנושא שינויי אקלים, הצהירה כי נחוץ צמצום מיידי של 50-70% בשחרור CO2 על מנת לייצב את ריכוז ה- CO2 באטמוספירה. ישראל עשירה באור שמש. היא מובילה במחקר, פיתוח ושימוש באנרגיה סולארית לחימום מים ומערכות כוח סולאריות. הגיעה העת כי ישראל תוביל גם בשימוש באנרגיה סולארית ע"י יישום ייצור חשמל סולארי בקנה מידה גדול.