זה היה בערב חג המולד. אנדרס ומפקד המשימה שלו, פרנק בורמן, בדיוק נהיו היצורים החיים היחידים שזכו להקיף את הירח מאז שחר האנושות. באותו הרגע, מבעד לחלון זעיר בחללית אפולו 8, עיניהם נחו על דבר שאיש לא ראה בעבר. משהו כה מוכר, ועם זאת - כה זר, דבר עוצר-נשימה ביופיו ובשבריריותו. "אלוהים!", בורמן זעק. "תסתכלו לשם! כדור הארץ עולה. וואו, כמה שזה יפה!"
1968. זו היתה חתיכת שנה: האנשים יצאו לרחובות, היתה תחושה של מהפכה, הוצאנו את האלבום הלבן, ואסטרונאוט בשם ויליאם אנדרס צילם את התמונה, שהיא אולי החשובה ביותר בכל הזמנים.
זה היה בערב חג המולד. אנדרס ומפקד המשימה שלו, פרנק בורמן, בדיוק נהיו היצורים החיים היחידים שזכו להקיף את הירח מאז שחר האנושות. באותו הרגע, מבעד לחלון זעיר בחללית אפולו 8, עיניהם נחו על דבר שאיש לא ראה בעבר. משהו כה מוכר, ועם זאת - כה זר, דבר עוצר-נשימה ביופיו ובשבריריותו. "אלוהים!", בורמן זעק. "תסתכלו לשם! כדור הארץ עולה. וואו, כמה שזה יפה!"
“ג'ים, יש לך סרט צילום צבעוני?” אנדרס שאל בקצרה. "מהר, תן לי את הסליל הצבעוני, בחייך...". במשך כדקה, שני בני אדם בפחית מתכת, המרוחקת כמעט 400,000 קילומטרים מהבית, ניסו בקדחתנות להכניס את סליל הקודאק לתוך המצלמה שלהם. ואז, אנדרס הרים את המצלמה לעבר החלון, לחץ על הצמצם ולכד את כדור הארץ השברירי והפגיע שלנו זורח לאט, מעבר לקו האופק של הירח. "Earthrise": זריחת כדור הארץ. לתמונה בודדת זו היתה השפעה כה עצומה על התודעה האנושית, עד שמייחסים לה את הצתת הניצוץ, שהביא להקמת התנועה הסביבתית הגלובלית - משום שהיא שינתה את הדרך בה אנו תופסים את עצמנו.
זה קרה לפני יותר מארבעים שנה, תקופת-זמן זניחה בפרספקטיבה של תולדות היקום, אבל משהו ממש בלתי נתפס כבר הספיק לקרות מאז: האוקינוס הארקטי התכסה במשך יותר מ-800,000 שנה בשכבות של קרח, שהצטברו על-פני שטח בגודל יבשת שלמה, אבל בעשורים שעברו מאז שהתמונה הזו צולמה, לווינים מזהים המסה מתמדת של המעטה הלבן הזה. רובו כבר נעלם, ונראה שכבר בזמן חייהם של ילדיי יוותרו בקוטב הצפוני רק מים. אולי אפילו אני עוד אהיה עד לרגע הזה.
תחשבו על זה: מאז ש-Earthrize צולמה, היינו כל כך עסוקים בלחממם את העולם שלנו, עד שכרגע הוא כבר נראה שונה לחלוטין מהחלל. על ידי כך שאנו שואבים וכורים דלקים פוסיליים ושורפים יערות, הוספנו כל כך הרבה פחמן לאטמוספרה, עד שהאסטרונאוטים של היום מסתכלים על כוכב אחר. והנה משהו שממש מתסכל אותי: ככל שהקרח נסוג, כך אילי-הנפט פורצים פנימה. במקום לראות בהמסה אזהרה חמורה לאנושות, הם שמים עין על הנפט שבעבר היה בלתי נגיש, עמוק מתחת למעטה הקרח שבקצה העולם. הם מנצלים את היעלמותו של הקרח, כדי להפיק את אותם הדלקים שגרמו להמסה שלו מלכתחילה. דלקים מאובנים מצויים בכל פינה של כדור הארץ שלנו, אבל בנקודה מסוימת, בזמן ובמקום מסוימים, אנחנו צריכים לומר "לא עוד". אני מאמין שהזמן הוא עכשיו ושהמקום הוא הקוטב הצפוני.
לכן הצטרפתי לקמפיין של גרינפיס ליצירת שמורה מוגנת בחוק סביב הקוטב הצפוני, ולאיסור קידוחי נפט ודיג תעשייתי במים הארקטיים. שמי יהיה בין לפחות שני מליון שמות שגרינפיס יטמנו בקוטב הצפוני, בקרקעית הים, 4 ק”מ מתחת למעטה הקרח. אנו פועלים יחדיו להגן על האיזור הארקטי, עבור כל היצורים החיים שעל פני כדור הארץ.
בחודש אחד בלבד, יותר ממליון איש כבר חתמו על העצומה ב: www.savethearctic.org, אבל אם אתם לא ביניהם, לא מאוחר מדי לוודא ששמכם יגיע לקרקעית האוקינוס שבקצה העולם.
אנו מנסים לעורר תנועת המונים. כזו שמציירת גבול על גבי מעטה הקרח ומבהירה למזהמים:
“עד כאן".
www.savethearctic.org