דליפות נפט וזיהומי שמן וכימיקלים הן לא דבר חדש בים התיכון. סקירה היסטורית קצרה מראה שבתוך 51 שנים בלבד, בין השנים 2017-1966 התרחשו 16 דליפות נפט משמעותיות. בקטנה מביניהן, דלפו כ-6000 טונות נפט אל מי הים ובגדולה מביניהן – 144,000 טונות. המקורות לזיהום נפט בים התיכון, כמו גם בימים ואוקיינוסים אחרים, הם מגוונים – אוניות המשנעות סחורות, מיכליות נפט, רציפים, מסופים ונמלים של גז ונפט, מקורות יבשתיים הדולפים אל המים, עימותים צבאיים, דליפות טבעיות, אסדות קידוח ועוד. עם זאת, הגורם העיקרי הזיהום בים התיכון הוא אוניות המובילות סחורות דרך הים. רוב הדליפות מתרחשות במהלך פעולות שגרתיות למדי – פריקה, טעינה ותידלוק והכמויות הדולפות במהלכן נמוכות מאוד: ב-91% מהמקרים מדובר בדליפה של פחות מ-7 טון. ובכל זאת, גם פעולות שגרתיות אלה אחראיות על 8.7% מהדליפות בסדר גודל של מאות טונות ומעלה, ויכולות לגרום לנזק משמעותי ורב מערכתי.
תאונות והתנגשויות אחראיות לדליפות המשמעותיות כאשר לפחות 84% ממקרי הדליפה של 700 טונות ומעלה, נובעים מסיבות אלה. דליפות נפט משמעותיות מאוניות כתוצאה מתאונה, קרו בעבר אבל הן נדירות ביותר, אולם הערכות מומחים ודוחות שונים מעריכים כי זיהום נפט בים התיכון נע בין 1600 טונות למיליון טונות בשנה. הפער האדיר בין האומדנים השונים רק מוכיח כי הפיקוח והניטור לוקים בחסר, אין מספיק מידע נגיש ולמעשה, בכל הנוגע לזיהום נפט – לאף אחד אין באמת מושג.
דליפת הנפט הגדולה הראשונה בים התיכון התרחשה בסמוך לסרדיניה איטליה, אז דלפו 6000 טונות של נפט לים. ב-1970, 4 שנים לאחר מכן, כבר זרמו אל המים שליד סיציליה 15,000 טונות. שנתיים אחר כך שפכה האוניה "טריידר" 37,000 טונות של נפט וב-1976 הייתה דליפה נוספת של כ-31,000 טונות מהאוניה "אלן קונוואי" ליד ארזו, עיר נמל באלג'יריה. הרשימה נמשכת עוד ועוד, דליפות לא קטנות ולא גדולות המצטברות יחד לנזק עצום: 15,000 טון ליד יוון, 10,000 טון ליד אנטליה, 16,000 טון ליד כרתים.
ב-15 בנובמבר 1979, מיכלית נפט רומנית גדולה, האינדיפנדנס, התנגשה באוניית משא יוונית בכניסה למיצר הבוספורוס, טורקיה. פיצוץ העלה את המיכלית באש וכמעט כל אנשי הצוות נהרגו. הוערך כי 30,000 טונות של נפט גולמי בערו וכי 64,000 טונות נוספים דלפו אל הים. האינדיפנדנס בערה במשך שבועות, בעודה גורמת לזיהום אוויר ומים חמורים באיסטנבול ובים מרמרה.
מים בוערים
המיכלית היוונית "אירנס סרנדה" ועליה מטען של 102,660 טונות של נפט גולמי עיראקי, הייתה בדרכה לטריסטה, עיר נמל בצפון-מזרח איטליה, ותכננה לעצור במפרץ נברינו ביוון לתדלוק. ב-23.2.80 בעוד עוגנת המיכלית בים הפתוח במיקום התדלוק, פיצוצים בסיפון הקדמי הציתו אש במטען. כתם שמן – כ-3.5 ק"מ אורכו וכ-800 מ' רוחבו, התפשט מהאוניה בעודו גורם למתקן התדלוק ולמים סביבו לבעור במשך 14 שעות, עד שלבסוף שקע המתקן בים בסמוך לנמל פילוס. כל אנשי הצוות חולצו, פרט לשניים. ציוד דיג על המזח הקרוב נשרף, כמו גם צלע ההר של האי הלא מיושב, ספקטריה, שנחרכה לגובה של 30 מטרים. מאות טונות של נפט נמצאו במפרץ – משקעים צמיגיים של השריפה הממושכת. כתם נפט טרי ניקווה מסביב לשאריות המיכלית שהתרוקנה לגמרי מתוכנה.
החופים הסלעיים התמלאו בכיסים של תערובת מים ונפט. מספר חופים שעליהם חול וחלוקי נחל התמלאו שמן ובמספר מקומות, פלטו הגלים ערימות גדולות של אצות מעורבבות בנפט. כמויות קטנות של שמן צפו אל מחוץ למפרץ ובמשך מספר שבועות גרמו לזיהום חופים חוליים הנמצאים במרחק של עד 100 ק"מ ממקום התאונה. הדליפה במפרץ נברינו דורגה במקום ה-9 בין 20 הדליפות החמורות מעולם.
באפריל 1991 מיכלית קפריסאית עצומה שבה מהמפרץ הפרסי כשהיא נושאת עליה 230,000 טונות של נפט גולמי. היא החלה לפרוק את המטען לרציף צף, במרחק של כ-11 ק"מ מנמל ג'נואה, איטליה. לאחר שהעבירה 80,000 טונות, הספינה התנתקה מהרציף הצף לצורך הליך שגרתי. באופן בלתי צפוי, משהו השתבש: פיצוץ גדול אירע במיכל מספר 2 באזור החרטום ופירק לחלוטין את צידי המיכלית. הרשויות האיטלקיות הגיבו במהירות וכוחות כיבוי נשלחו לאיזור זמן קצר לאחר הפיצוץ אבל מיקומה של האוניה רחוק מהנמל הקשה על מאמצי כוחות ההצלה. במקביל למאמצי הכיבוי, נפרשו מחסומים בתוך המים כדי להגביל את תפוצת הזיהום. מה שנותר מהמיכלית התפרק לשלושה חלקים. שניים מהם שקעו בים לאחר פיצוצים נוספים.
הפיצוץ והאש על הסיפון גרמו לדליפתם של 144,000 טונות הנפט שנותרו, אל תוך מי הים. כ-10,000 טונות נפט דלפו טרם שקיעתו של חלק האונייה המרכזי. לאחר טביעתו, המשיכה דליפת הנפט למשך יותר משנה. כמעט 190 מיליארד ליטרים של נפט, דלפו אל הים התיכון במה שנחשב כדליפה החמורה בהיסטוריה של הים התיכון. הנפט התפשט באופן נרחב לחופיו הצפוניים של הים הליגורי, בעודו גורם לזיהום כבד של רצועת החוף האיטלקית ובמידה פחותה יותר, לרצועות החוף של צרפת ומונקו. מבצע הניקוי והשיקום בוצע בעיקר בידי מתנדבים ואנשי צבא, אשר הסירו ואספו באופן ידני את תוצרי הזיהום מהחול והמים. במשך 12 שנים לאחר האסון, חופי איטליה וצרפת נחשבו מזוהמים ובאזורים מסויימים ירדה אוכלוסיית הדגה ב-43%. אירוע דליפה זה נחשב לחמישי בחומרתו מעולם.
המלחמה לא טובה לים
ב-2006, בשיאה של מלחמת לבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר הישראלי את תחנת הכוח התרמית בסמוך לג'יה, לבנון. מיכלי האיחסון העצומים נפגעו ובין 15-30 אלף טונות של דלק זרמו מהמפעל המופצץ אל הים התיכון. הזיהום השפיע על שליש מחופי לבנון ואיים על חופי טורקיה וקפריסין. הנפט הרעיל הרג דגים ואיים על בית הגידול של צבי ים ירוקים הנתונים בסכנת הכחדה. לדברי שר הסביבה הלבנוני, ישראל מנעה את כיבוי השריפה במיכלים שנמשכה 10 ימים ועיכבה פקידי ממשל מקומיים וזרים מלהעריך את הנזק, שהוערך לבסוף ב-203 מיליון דולר. אף על פי שבאו"ם, קראו לישראל לקחת אחריות ולסייע בשיקום המערכת האקולוגית ברוב של 170 בעד מול 6 מתנגדים, ישראל סירבה לשלם פיצויים.
אמנת ברצלונה להגנה על הים התיכון
ב-1976 נחתמה אמנת ברצלונה להגנה על הים התיכון מפני זיהום. שנתיים לאחר מכן היא נכנסה לתוקף וב-1995 היא חודשה והפכה לאמנה להגנה על הסביבה הימית וחופי הים התיכון. 22 מדינות ובהן ישראל, חתומות על אמנה שמטרתה לשמש אמצעי לפיקוח ומעקב שוטפים על מצב הים התיכון, זיהוי בעיות סביבתיות ומצבי חירום ומקורם. בעוד האמנה מחייב את כל המדינות החתומות עליה לנקוט בכל המאמצעים הדרושים על מנת להגן על הסביבה הימית ולצמצם את זיהום הים, נראה כי כל זמן שיימשך השימוש בדלקים פוסיליים בכלל, ושינועו דרך הים בפרט, אסונות כאלה יקרו שוב ושוב. במהלך 50 השנים האחרונות התרחשו לפחות 16 דליפות משמעותיות בים התיכון, אולם קרו במקביל עשרות אם לא מאות אירועי דליפה קטנים יותר הממשיכים להתרחש כל הזמן. מי שמשלם את המחיר הכבד היא המערכת הימית הרגישה שבים, ואנחנו.
כפי שאנחנו רואים עכשיו, עם חופי ישראל השחורים מזפת, הים הוא שטח פרוץ – הרגולציה רופפת ולא מרתיעה, האחריות על מים בינלאומיים אינה ברורה וכל עוד רווחים נמצאים בראש סדר העדיפויות, הים ממשיך לשמש כאתר פסולת או משאב אותו ניתן לנצל במקום פלא טבע מוגן ומערכת אקולוגית חיונית. שטחי שמורות ימיות הן הדרך היחידה להגן על החיים שבים.
אני רוצה לעזור