אז מה באמת קורה?
חברות האופנה המהירה אולי מצהירות שהן מקדמות מחזור טקסטיל וכלכלה מעגלית, אבל המציאות מראה שכל המילים היפות האלה – עדיין בגדר אגדה. כשליו של מודל העסקים הלינארי של תעשיית האופנה המהירה ניכר באופן המזעזע ביותר באותן מדינות בהן רבים מהבגדים הזולים אותם היא מייצרת, מסיימים במטמנות ענק, נשרפים במדורות גדולות, נשטפים אל הים או סותמים נהרות. בסוף מעגל חייהם הקצר, הטקסטילים הזולים הם בעלי השפעה חמורה על רווחתם של בני אדם וכדור הארץ. פעילי גרינפיס נסעו לקניה וטנזניה כדי לחזות בהיקף הבעיה ובהשלכותיה של פסולת טקסטיל בארצות אלה. ממצאיהם מובאים בפניכם כאן בבלוג זה.
למה זה חשוב בכלל?
כשאנשים מוסרים או תורמים את הבגדים המשומשים שלהם, רבים מהם מאמינים שהבגדים ישמשו למען מטרה טובה או שהבדים יימסרו למיחזור. בפועל, רק מיעוטם, בין 10-30%, ימכרו או ישמשו מחדש במדינה בה נאספו. חלקם ימוחזרו כטקסטיל ירוד יותר כמו שטיחים למשל, אולם יותר ממחציתם יישלחו ל"שימוש מחדש", בעיקר למדינות מזרח ומערב אפריקה וכן לאירופה המזרחית.
מבט מקרוב
כדי לגלות באופן יסודי יותר מה באמת עולה בגורלם של טקסטילים משומשים הנשלחים למדינות אחרות, נסענו לבקר בשתיים מבין חמש יבואניות הטקסטיל המובילות בעולם: קניה וטנזניה. גילינו שבארצות אלה, בגדי יד-שנייה מיובאים מכונים "מיטומבה", מילה בקיסוואהילי (השפה המקומית) שמשמעותה חבילה או באלה, כי כך מגיעים מגיעים הבגדים המיובאים – בבאלות גדולות. המיטומבה חיונית עבור אנשים רבים וכן לכלכלת טנזניה וקניה אך כשדיברנו עם מוכרי הבגדים בשוק גיקומבה בניירובי, רבים מהם אמרו שכשהבאלה נפתחת, כמעט חצי מהבגדים אינם ראויים לשימוש וחסרי כל ערך: איכות הבגדים ירודה מדי, הם פגומים, קרועי או מלוכלכים והם לא יותר מפסולת טקסטיל.
מסתבר שהצפון הגלובלי והשבע, מצא את הדלת האחורית דרכה הוא יכול להיפטר מבעיית פסולת הטקסטילים שלו על ידי ייצוא בגדים משומשים לדרום הגלובלי. מדינות אלה נאלצות להתמודד עם השלכותיה של האופנה המהירה, למרות שאין להן את התשתית המתאימה לכך. כשהלכנו משוק גיקומבה לנהר ניירובי, נדהמנו לגלות שאנחנו הולכים, הלכה למעשה, על פסולת טקסטיל שנערמה על גדות הנהר, נופלת בחלקה אל המים ונסחפת עם הזרם.
בשעות הערב, בניסיון נואש להתמודד עם הבעיה, חלק מהסוחרים שורפים נעליים ובגדים במדורות פתוחות. העיניים שלנו צרבו מהאוויר המזוהם. העשן הרעיל הזה, משפיע לרעה על בריאותם של האנשים שחיים כאן.
ייצור היתר ההולך וגובר של אופנה מהירה, הוביל לעלייה בכמות הבגדים המשומשים הנשלחים מהצפון הגלובלי, לדרום הגלובלי. בשנת 2019, ייבאה קניה 185,000 טונות של בגדים יד-שנייה, כאשר 30-40% מהם, חסרי ערך ואינם ניתנים לשימוש. במילים אחרות, 55,000-74,000 טונות היו פסולת טקסטיל. בכל יום, בין 150 ל-200 טונות של פסולת טקסטיל מושלכים למטמנות, נשרפים או נזרקים בערימות גבוהות בצידי דרכים, שדות או גדות נהר. כמות זו שוות ערך ל-60 עד 75 משאיות!
מה אנחנו אומרים על כל זה
תעשיית האופנה המהירה הפכה את הבגדים שכולנו לובשים לפריטי "השתמש וזרוק", ממש כמו אריזות פלסטיק חד פעמיות. כדי לעצור את זרם פסולת הטקסטיל המציפה את הדרום הגלובלי, אין כל דרך אחרת פרט להפחתה מאסיבית בייצור פריטי לבוש חדשים. מותגי אופנה בינלאומיים צריכים לשנות מהיסוד את המודל הכלכלי הלינארי שלהם, ולהתחיל לייצר פחות בגדים. כאלה שיהיו איכותיים יותר, יחזיקו למשך זמן ארוך יותר, יהיו ברי תיקון ושימוש חוזר.
בנוסף, על ארצות הצפון הגלובלי לנוע הרחק מתפיסות ניאו-קולוניאליסטיות ישנות כלפי הדרום הגלובלי, ולהפסיק עם הסכמי סחר המשרתים את המדינות העשירות על חשבון המדינות העניות. הסכמי הייבוא והייצוא של טקסטילים יד-שנייה, הופכים את מדינות אפריקה למזבלה לפסולת הטקסטיל של תעשיית האופנה המהירה. במקביל, מדינות אלה אינן מקבלות כל תמיכה שתסייע להן לפתח תשתית מתאימה למחזור טקסטילים או ייצור פריטי אופנה מקומיים בסטנדרטים הגבוהים הנדרשים באירופה.
אז מה צריך לקרות?
התמונות המזעזעות הללו של ערימות טקסטילים זולים המזהמות את הסביבה, מראות בבירור שמותגי האופנה הגדולים לא צריכים רק לנקות את קווי האספקה והייצור שלהם; אנחנו בגרינפיס קוראים להם להגביר באופן משמעותי את המאמצים שלהם לעצור את ההשפעות הקשות של סוף חיי המוצר שלהם. לאחרונה פורסמה אסטרטגיית הטקסטיל האירופית, ובה מספר צעדים חשובים כגון איסור על ייבוא פסולת טקסטיל וקידום הלבשה עמידה, חזקה וברת-תיקון. זו אמנם התחלה טובה אבל כדי באמת לעצור את ההשפעות ההרסניות של תעשיית האופנה המהירה על קהילות פגיעות וכדור הארץ, אנחנו צריכים רגולציה חזקה המעוגנת באמנה בינלאומית.
הבלוג נכתב על ידי ויולה וולגמוט, קמפיינרית בתחום כלכלה מעגלית וחומרים רעילים בגרינפיס גרמניה.