זיהום יקר
הזיהום הגנטי נמצא לראשונה ביבול האורז ארוך-הגרגיר של שנת 2006 במדינת ארקנסו וכן במדינות שכנות נוספות. שרשרת האירועים שקרתה השפיעה לא רק על החקלאים והמעבדים האמריקאים, אלא גם על אנשי השילוח, היבואנים והקמעונאים בכל רחבי העולם.
בתוך ימים מההודעה, יפן, האיחוד האירופי ואחרים סגרו את השווקים שלהם ליבוא אורז אמריקאי. למרות זאת, הזיהום הגנטי נמצא באירופה, באפריקה ובמקומות אחרים בחודשים הבאים, הביא להחזרות מוצרים מהפיליפינים ועד גאנה ולהחלת משטר בדיקות קפדני של האיחוד האירופי.
התוצאה הייתה הפסדי ערך כמעט מידיים של 168 מיליון דולר ביבול האמריקאי הרשום בשוק החוזים העתידיים האמריקאי (Raun 2007). עד סוף עונת השיווק של 2006-2007, הירידה בשוק החוזים העתידיים פלוס הפסדי היצוא היו בממוצע 70,000$ לכל אחת מ-6,085 חוות האורז בארה"ב ב-2007 (USDA 2009).
בהודעה שהחלישה את בטחון הצרכנים באורז האמריקאי, הודיעה צרפת באוקטובר 2006 שמצאה גן מהונדס לא חוקי שני של באייר באורז מיובא מארה"ב (EU RAS 2006).
בעוד המחירים צונחים, החקלאים והמעבדים האמריקאים בזבזו כמעט 100 מיליון דולר כדי לחסל את הזיהום הגנטי מחוות, ממסועים ומספקי זרעים. חברות שילוח, קמעונאים ואחרים גם כן ספגו הפסדים עקב משלוחים משותקים וכמויות אורז שלא ניתן היה לשווקם.
בסך הכל, מוערך שהסקנדל עלה לתעשיית האורז האמריקאית לפחות 741 מיליון דולר ועד 1.29 מיליארד דולר. הערכה זו אינה כוללת עלויות לחברות באירופה ובמקומות אחרים, שחויבו לבדוק ולנקות זיהומי LL601, וכן תשלומי פיצויים ותביעות משפטיות נגד באייר שגובהם עוד לא נקבע.
מקור הזיהום מעולם לא הוסבר
היבט מטריד במיוחד של הפרשה טמון בהעדרו, עד ליום זה, של הסבר לזיהום מלכתחילה, דבר המעלה שאלות לגבי בטיחותם של שדות הניסוי של תעשיית ההנדסה הגנטית, ולגבי רשלנות מפתחי היבולים הללו.
LL601 פותח בשנות התשעים המאוחרות על ידי באייר ( Bayer Cropscience) שאז עוד נקראה אוונטיס, והמשיך לגדול באופן ניסיוני בלואיזיאנה. ייצור מסחרי הופסק בשנת 2001.
בעקבות גילוי הזיהום חמש שנים מאוחר יותר, משרד החקלאות האמריקאי העביר 14 חודשים ו-8,500 שעות עבודה בניסיון לקבוע איך קרה הדבר. למרות המאמצים, באוקטובר 2007 חוקרי משרד החקלאות קבעו שקיים חוסר במסמכים המתעדים את טיפולה המוקדם של באייר ב-LL601, ולכן "המנגנון המדויק של ה'היכרות' (לאורז הקונבנציונאלי) לא יכול היה להיקבע" (USDA 2007).
חיפוש הפיצויים
באייר ומטחנות אורז אמריקאיות עומדות בפני יותר מ-1,200 תביעות מאלו שספגו הפסדים כתוצאה מהכישלון להכיל את האורז המהונדס גנטית של באייר. תביעות הוגשו על ידי חקלאים, סוחרים, וחברות עיבוד מזון אירופאיות שבלא יודעין ייבאו אורז מהונדס לא חוקי.
באייר נלחמת בתביעות ומסרבת לקבל אחריות פיננסית מלאה לזליגת האורז המהונדס הלא מאושר. באוגוסט 2008, באייר חסמה ניסיון תביעה קולקטיבי של חוואים אמריקאים בבית משפט אמריקאי. זה אומר שהחוואים צריכים לתבוע באופן אינדיבידואלי. כתוצאה מכך, באוגוסט 2009, כמעט 1,500 חוואים הגישו תביעות חדשות בארקנסו, בנוסף למאות תביעות פרטיות אחרות שהוגשו קודם לכן במספר אזורי שיפוט אמריקאים.
בדצמבר 2009, התקבלה הפסיקה הראשונה במקרה של שני חוואים ממיזורי. הם זכו לפיצוי של 2 מיליון דולר עבור הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהזיהום. בכתב הפסיקה, חבר המושבעים ציין כי באייר התרשלה בטיפולה בזרעים. באייר טענה מנגד כי היא התעלתה על הסטנדרטים של התעשייה בניסיונותיה למנוע זיהום, ואף אמרה כי "אפילו התרגולים הטובים ביותר לא יכולים להבטיח שלמות" (האריס, 2009). הודעה זאת מבהירה שזיהום, ותוצאותיו היקרות כפי שמובאות להלן, יישארו איום קבוע כל עוד יבולים מהונדסים גנטית קיימים.