מלחמות וסכסוכים הם לא רק טרגדיה אנושית, אלא גם טרגדיה סביבתית, עם השלכות על בריאות הציבור, מערכות אקולוגיות ואקלים שיכולות להימשך עשרות שנים. חוץ מהשפעותיהן הברורות על האוכלוסייה האזרחית, מלחמות פוגעות פעמים רבות מדי גם במערכות שמאפשרות לקיים חיים בסיסיים, כמו תשתיות מים, ביוב, שטחים חקלאיים, נמלים, מאגרי דלקים ותשתיות חשמל. התוצאה היא אוויר מזוהם, אדמה מזוהמת ומים בלתי ראויים לשתייה. ואכן, בימים האחרונים, המראות המגיעים מאיראן, מעיראק מהאמירויות ועוד, אינם מותירים מקום לספק: מתקני דלק בוערים ועמודי עשן שחור הסוגרים על האופק הם לא רק "נזק אסטרטגי" – הם קטסטרופה אקולוגית ואנושית בזמן אמת.
צילום: خسرو حیرت نگاری
בעוד האיומים על מתקני האנרגיה בישראל הולכים וגוברים עד כדי פגיעה שלישית בשנה בבתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה, עלינו לומר את האמת המרה: כל עוד העולם שלנו מתודלק בנפט וגז, הביטחון, האוויר והכיס של כולנו נותרים בני ערובה של משחקים גיאופוליטיים. תשתיות אנרגיה מזהמות – מתקני זיקוק, שדות נפט או מאגרי גז – הם לא "נכסים אסטרטגיים". במזרח התיכון הצפוף והסוער, מתקני דלקים אלו הופכים לפצצות זמן מתקתקות. ראינו זאת ביוני 2025, כשפגיעה ישירה של טיל איראני בבתי הזיקוק בחיפה גבתה מחיר דמים של שלושה עובדים וגרמה לנזק של מאות מיליוני דולרים. ראינו זאת גם במלחמה הנוכחית, כאשר הפצצת תשתיות אנרגיה של חיל האוויר הובילה להפצצה איראנית ברחבי המפרץ ובבז״ן בישראל, וחוזר חלילה, במעגל הרסני שלא רואים את סופו.
נפט וגז הם לא רק משאבי טבע שנקלעו לאזורי מלחמה. לעיתים קרובות, הם נמצאים ממש במרכזה. רווחי הנפט והגז של מדינות ותאגידים מממנות את מכונות המלחמה, בעוד השליטה על צינורות, נמלים ומכליות מסייעת להניע עימותים גיאופוליטיים. כאשר הכלכלה העולמית כולה תלויה בדלקים פוסיליים ריכוזיים ודליקים, תקיפה של מאגרים, בתי זיקוק, מכליות או נתיבי שיט, מייצרת הרבה יותר מרק שיבוש בסחר העולמי. היא מאיימת במקביל על המערכות האקולוגיות הימיות, על בריאות הציבור ועל היציבות הכלכלית. הדינמיקה הזו עוזרת להבין מדוע לעיתים כה קרובות סכסוכים סביב תשתיות דלקי מאובנים ואנרגיה בכלל, הופכים לאסונות אקולוגיים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בבארות הנפט הבוערות בכווית במהלך מלחמת המפרץ ב-1991, הפצצת תחנת הכוח הגרעינית ז׳פוריז׳יה באוקראינה והסכסוך והמשבר ההומניטרי הממושך סביב מיכלית הנפט הנטושה ה-FSO Safer מול חופי תימן.
הטבע הוא לעולם לא צד בסכסוך, אך הוא תמיד הקורבן שלו. הכתמים השחורים של הנפט והפיח אינם מכירים בגבולות פוליטיים או גיאוגרפיים; הם מרעילים את מי השתייה, את האוויר ואת הים של כולנו. אלו כתמים שלא יורדים, וזהו הרס שמונע מאיתנו את היכולת להשתקם ביום שאחרי.
הפרדוקס הישראלי: שמש מול פחם
הנתונים מהשבועות האחרונים חושפים מציאות מורכבת. מצד אחד, עם פרוץ המערכה הנוכחית, הושבתו אסדות הגז של ישראל מחשש לאסון. בבת אחת, חזרנו עשורים אחורה: המשק עבר לשרוף פחם, סולר ומזוט – יקרים, מזהמים ומסוכנים. זהו תוצר ישיר של תמהיל רשת החשמל הישראלית, הנשען על למעלה מ-75% ייצור חשמל מגז המגיע משלוש אסדות הגז בים העמוק, ורק 15% על אנרגיה מתחדשת, מרביתה מהשמש.
בעוד שאת הנתונים על היקפי השימוש בדלקים מזהמים במיוחד בלתי ניתן להשיג בשלב זה בשל מגבלות ביטחון מידע, ניתן רק לשער את ההיקף ההולך וגדל ככל שמתארכת המלחמה. לטובת קבלת קנה מידה, בסבב הלחימה האחרון מול איראן ביוני 2025, שיעור השימוש בפחם זינק ב-12 ימי המלחמה פי שלושה ואף ארבעה מהרגיל.
בתוך כל הזיהום והחושך הזה, ניצנצה קרן אור סולארית. בצהרי יום ראשון שלאחר תחילת המלחמה, קרוב למחצית מצריכת החשמל של ישראל (כ-43%) סופקה על ידי אנרגיית השמש. זהו שיעור דרמטי: אלמלא אותם פאנלים על הגגות, היינו נושמים אוויר מזוהם פי כמה ונאלצים להסתמך על שיירות של דלקים מיובאים, פגיעות הרבה יותר.
מי מרוויח מהכאוס?
בזמן שכולנו סגורים במקלטים או מגויסים, יש מי שגוזרים קופון ונהנים מרווחי שיא. מחירי הנפט בעולם חצו את רף ה-100 דולר לחבית, וחברות דלקי המאובנים רושמות בשבועות האחרונים רווחי עתק. בישראל, משתמשת תעשיית הגז לאורך שנים בפחד שלנו כדי לשווק את הגז כ"פתרון היחיד", תוך שהיא מצניעה את העובדה שהציבור הוא זה שמשלם על חיל הים ששומר על האסדות, ואת עלויות הגיבוי היקרות כשהן מושבתות.
בניגוד לאגדה הנפוצה על הסבסוד הנרחב להן זוכות אנרגיות מתחדשות בישראל ותרומתן לייקור החשמל, המדינה מסבסדת ומשקיעה כ-28 מיליארד ש"ח בגז טבעי ב-15–20 השנים האחרונות (בעוד רק 1–2 מיליארד ש"ח נגבו ממיסוי הגז בעשור החולף). רוב הסכום הזה לא מושת על תעריף החשמל, אלא יוצא מתקציבי משרד האוצר, הביטחון, האנרגיה, הבריאות ועוד. כך נוצר המצב שבו שרוב הציבור, כולל בממשלה, מאמין שהגז הטבעי מגיע אלינו בחינם או בזכות ההשקעות של תאגידי הדלקים, בעוד שבפועל אנו מסבסדים את הגז פי 5–10 מאשר את האנרגיה המתחדשת, וזאת מבלי לקחת בחשבון עלויות חיצוניות יקרות במיוחד כמו זיהום אוויר, תחלואה, שינוע דלקים והחרפת משבר האקלים. כך, תאגידי הדלקים מרוויחים "נטו", בעוד המדינה האזרחים והסביבה סופגים את כל ה"ברוטו" של עלויות הביטחון והזיהום.
הביטחון האמיתי הוא מבוזר
הלקח מהמלחמה הזו, ומהסבבים שקדמו לה הוא ברור: ריכוזיות אנרגטית היא תורפה ביטחונית. צינור אחד שאפשר לפוצץ או אסדה אחת שאפשר להשבית, יכולים לשתק מדינה שלמה. לעומת זאת, אנרגיה מבוזרת – כזו שמיוצרת על הגג של כל בית, מפעל או רפת – היא מטרה שאי אפשר להשמיד בלחיצת כפתור. למעשה, נראה שברחבי העולם כבר מתבססת ההבנה והחשיבות של המעבר לאנרגיה נקייה, בין אם מטעמים אקלימיים, כלכליים או ביטחוניים. בשנת 2025, מקורות מתחדשים הפכו למקור ייצור החשמל המוביל בעולם ועקפו בכך את הפחם בפעם הראשונה בהיסטוריה. סין והודו, פעם מעצמות פחם, שברו גם הן שיאים בייצור אנרגיה נקייה, ועל פי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, אנרגיה מתחדשת צפויה לייצר 45% מהחשמל בעולם עד סוף העשור.
אור השמש לא יכול להתקע במצרי הורמוז, ולא ניתן להחזיק את הרוח כבת ערובה בנתיב מכליות חסום. היכולת להפציץ או לחסום אנרגיה מתחדשת מבוזרת היא קשה בהרבה ביחס לשדות נפט ענקיים, אסדות גז, צינורות שינוע או תחנות כוח. רשת מבוזרת של אנרגיה סולארית על גגות, סוללות, רשתות מקומיות וכן התייעלות אנרגטית, יכולות לסייע בשמירה על תפקוד בתי חולים, בתי ספר ובתים גם כאשר תשתיות לאומיות מותקפות או ייבוא הדלקים משתבש.
מדינות המייצרות חשמל מאנרגיית השמש והרוח שלהן, פחות פגיעות לשיבושים בנתיבי השיט, זעזועים במחירי הדלקים, ופחות ניתנות לסחיטה פוליטית הקשורה לייבוא נפט וגז. אנרגיה מתחדשת מקומית אינה יכולה לעצור מלחמות וגם לא להביא שלום עולמי, אך היא יכולה להפחית את הכוח העצום של תאגידי הדלקים המזהמים, לשמור על הפעילות של שירותים חיוניים במצבי חירום ולהפחית את הנזק הסביבתי הנובע מהגנה על תשתית ריכוזית ונפיצה.
כל זה נכון שבעתיים לישראל, הנתונה תחת איומים ביטחוניים ממגוון זירות. אנחנו חייבים להפסיק להשקיע באנרגיה מזהמת ופגיעה, ולהתחיל לבנות עתיד חסין. מעבר נרחב לאנרגיה מתחדשת, בשילוב עם מהלכים הכרחיים של חשמול, התייעלות באנרגיה והגדלה של יכולות האגירה, יעניק לנו עצמאות אמיתית, אוויר נקי, וביטחון שלא תלוי בחסדיו של אף משטר, מנהיג או טיל. זה הזמן שהדרישה למעבר אנרגטי תחצה את תקרת הזכוכית שלה, מעבר לקהלים הסביבתיים ולחברות הסולאריות שמפתחות את התחום, ותהפוך להיות דרישה ציבורית מהממשלה וממקבלי ההחלטות, כחלק ממדיניות ההגנה והשמירה על חיים האדם והסביבה. כי האויבים אולי יכולים לאיים על תחנות הכוח ואסדות הגז שלנו, אבל הם לעולם לא יוכלו לכבות את השמש.
הבלוג נכתב על ידי דנה כהן, ראש תחום אנרגיה ואקלים בגרינפיס ישראל
