המסתננים הגיעו בשתי הקבוצות. תחילה נכנסו למתקן דרך גדר בחלקו האחורי, בעוד הקבוצה השנייה חדרה דרך השער הראשי וללא התנגדות מצד שני המאבטחים במשמרת. בתוך האזור מאובטח, הפעילים עצרו והסתובבו באזור מחופשים כחביות של פסולת רדיואקטיבית. במקביל, הקבוצה הראשונה טיפסה על אחד המבנים באתר ופרשה כרזה שעליה היה כתוב: “גרעין, אף פעם לא בטוח”!
כמו בפעולות גרינפיס רבות, הייתה זאת פעילות מתעמתת שנועדה לעורר את תשומת הלב הציבורית ודעת הקהל בדרך פשוטה ומשכנעת. וכמו בפעולות גרינפיס רבות, גם פעילות זו הסתיימה כאשר המשטרה הגיעה, ולקחה למעצר 46 פעילים באשמה של הסגת גבול.
כיצד צריך החוק להתמודד עם פעולות ישירות ולא אלימות שכאלה, אשר מעלות את הרמה והאיכות של הדיון הציבורי, אך כוללות עבירה על החוק? לאלו בעלי נטיות שמרניות, קיים סוג אחד בלבד של עבירה על החוק, ולכן המשטרה ומערכת החוק לא צריכים לסבול בקלות פעילות “מתחסדת”. אם לשפוט לפי התגובות באתר גרינפיס, כמה אנשים אפילו אמרו שהכניסו את הנאשמים לכלא בגלל רגשות אשמה, ומנגד, כפי שניסח זאת אחד הכותבים המתחכמים, “זה לא חוקי להיעצר”. עם זאת, השאלה המעניינת יותר היא האם לעבור על החוק חייב תמיד להיות בלתי חוקי?
מאבק אזרחי ומחאות בלתי אלימות יש היסטוריה ארוכה ומכובדת לאורך השנים בכל משטר דמוקרטי. מאחר ומדובר בחור פעור בלב הקונצנזוס החברתי אשר מניע אזרחים לסכן את החופש שלהם ולנקוט בפעולה, אקטיביסטים זוכים לעיתים קרובות בתגובות של בוז וגינוי, ורק לאחר זמן רב הם זוכים לכבוד הראוי להם, לאחר שדעת הקבל הציבורית הבשילה ובעקבות הדיון הציבורי שהתפתח כתוצאה מהפעולות של אותם אקטיביסטים.
פעולה של גרינפיס
אין דוגמה יותר טובה מאשר רוזה פארקס, אשר סירבה לתת את מקומה באוטובוס באלבמה לאזרח לבן, המעשה, שנחשב לעבירה חמורה על החוק בעיני הרפובליקנים והמשטרה בזמנו, נחשב בימינו לגילוי סמלי מכובד של אומץ אשר הזניק את תנועת זכויות האזרח באמריקה.
האם זה אומר שאקטיביסטים רשאים לעבור על החוק מכיוון שהמסר שלהם חשוב יותר מאכיפת החוק? התשובה היא לא. בהחלט לא. מה שהופך אי ציות אזרחי למרתק הוא האומץ של היחיד ללכת עם מצפונו בניגוד לחוק, ואז להישפט ע”י החברה, תוך כדי הצדקת מעשיו מחד, וכיבוד החוק מאידך.
שני פעילי גרינפייס המשמשים דוגמה טובה לנושא הם ג’ניצ’י סאטו וטורו סוזוקי, “השניים מטוקיו”, אשר נכנסו ב-2008 למחסן של מפעל לבשר לווייתנים מטעם צי המסחר היפני, והחרימו קופסת שימורים אשר אמורה היתה להיות מוברחת בכיסוי של מטען פרטי. הקופסה הייתה אחת מבין רבות שנשלחו ע”י מלח יפני וסומנה כמכילה “קרטון”, אישרה מידע פנימי מצוות הצי אשר דיווח על מעילות בבשר לוויתן. שאריות של בשר לוותנים שניצוד בכסות של מחקר מדעי נמכר ע”י צוות הספינה למסעדות וחנויות למטרות לרווח אישי, וכל זה בידיעה ובאישור של בכירים בממשלת יפן אשר קיבלו גם הם נתח נכבדים מן הרווחים.
החקירה של “השניים מטוקיו” חשפה סקנדל כואב בתעשייה שנוגעת לרגשות לאומיים ופוליטיים חזקים ביפן. מעשיהם הפכו אותם למנודים והוטלו עליהם קנסות באשמה של השגת גבול וגניבה. במהלך המשפט, שנמשך שנתיים, “השניים מטוקיו” הודו בכל העובדות שהוצגו ע”י בית המשפט, אבל במקביל הצדיקט בצורה רהוטה וצנועה את הסיבות למעשיהם. דעת הקהל השתנתה, והתקשורת הממסדית התחילה לפקפק בתעשיית צייד הלווייתנים שבעבר נחשבה למקודשת. למרות שסאטו וסוזוקי נדונו ל-12 חודשי מעצר עד תום ההליכים בספטמבר אשתקד, תעשיית הצייד התנצלה והודתה באשמתה בחלק מן הסקנדל שנחשף, מה שהפיח תקווה בהפחתת העונש הצפוי לשניים.
מפגינים ואקטיביסטים מסורים לא יכולים לצפות לחסינות מפני החוקים שעליהם הם עוברים. אך אין זה אומר שהמניעים שלהם או תרומתם החיונית לדיון הציבורי ולדעת הקהל אינם חשובים. למעשה, במקרים מסויימים, הציבור מעדיף לראות חוקים נשברים על פני אכיפתם
כש-46 המפגינים חדרו למפעל הגרעיני “לוקס הייטס”, הם חשפו את סידורי הבטיחות הלקויים בצורה ישירה וחד משמעית. כפי שאמר השופט המחוזי בדרום ווילס, “לא ניתן היה להשיג את מטרות ויעדי הפעילות דרך הפגנה בשער הראשי של המפעל”. האקטיביסטים האמינו כי מעשייהם מוצדקים במטרה ליידע את הציבור באוסטרליה על נושא כל כך חשוב.
השופט הצהיר כי “הזכות להפגין והזכות להביע דעות בפומבי, גם ע”י פעולה ישירה ומתעמתת, הנה זכות שחייבת להיות מקודשת ומוגנת בחברה הדמוקרטית המודרנית “. בסופו של דבר השופט פסל את ההאשמות ללא גזר דין.
ב-2008 שישה אקטיביסטים נוספים של גרינפיס הועמדו למשפט בבריטניה. הם טיפסו לאורך ארובה בת 200 מטר בתחנת הכוח “קינגסנורת’” בקנט, וציירו סלוגן בפסגתה, במחאה על אישור ממשלתי לבניית תחנת פחם חדשה במקום זו הישנה. מה שנראה מבחוץ כמקרה ברור של וונדליזם, הוצג באור שונה לגמרי ע”י עדים מומחים במהלך המשפט.
פרופסור ג’יימס הנסון, אשר נחשב ע”י רבים למדען האקלים החשוב ביותר, העיד כי 20,000 הטון של פחמן דו חמצני הנפלטים מדי יום ע”י תחנת הכוח המדוברת, יגרמו להכחדתם של כ-400 זנים ביולוגיים. חבר המושבעים בבית המשפט אף שמע שהמפעל תורם לסיכון של הצפות באזורים נמוכים על פני כדור הארץ וביניהם גם בקנט עצמה. חבר המושבעים הכיר הן בנזק שנגרם ע”י המפגינים למפעל הן בנזק שנגרם ע”י המפעל לאיכות הסביבה, וקבע שלנאשמים היה “מניע חוקי” למעשיהם הנועזים נגד המפעל. אותה מערכת הגנה אישרה גם פריצת דלתות לצורך כיבוי שריפה.
ב-2009 הקמת תחנת הפחם נדחתה, ושנה לאחר מכן התכנית להקמתה נגנזה לחלוטין עד הודעה חדשה.
כפי שבתי המשפט עצמם מצהירים, במקרים מסויימים, עבירה על החוק היא לא תמיד לא חוקית, ובצדק.