במשך שנים רבות, ממרקת חברת קוקה קולה את תדמיתה כחברה בעלת מודעות סביבתית על ידי תרומות נדיבות לארגונים ללא מטרות רווח העוסקים במיחזור: היא מעניקה מענקים לתחרויות איסוף ומיחזור בהודו, מממנת מבצעי ניקוי תעלות באמסטרדם או תומכת בקמפיין חינוך תיירים לתיירות אחראית ובת קיימא באינדונזיה. במקביל, קוקה קולה גם אוחזת זו השנה השלישית ברציפות בתואר מזהמת הפלסטיק הגרועה בעולם, יחד עם החברות פפסי ונסטלה.
להאשים את הצרכנים
ארגון "לשמור על אמריקה נקייה", Keep America Beautiful, הוקם ב-1953 על ידי מספר חברות משקאות ואריזות בשיתוף עם תאגיד הטבק והסיגריות פיליפ מוריס. בדירקטוריון שלו יושבים בין מנהלים מחברת קוקה קולה גם מנהלים מחברת Dow, יצרנית הפלסטיק הגדולה בעולם. איך מסתדרת נוכחותם של מנהלי תאגידי ענק של משקאות ופלסטיק בארגון המעיד על עצמו כי הוקם כדי להתמודד עם בעיית זיהום הפלסטיק? שאלה טובה.
הקמת הארגון, שהתהדר בקמפיינים הפרסומיים שלו בסלוגנים דוגמת "אנשים מתחילים זיהום. אנשים יכולים גם לעצור אותו" ו-"לשמור על אמריקה נקייה זה התפקיד שלך", הייתה תגובה ישירה לחוק הפיקדון הראשון שנחקק במדינת וורמונט. אולם לא הייתה זו הפעם הראשונה בה השתמשה חברת קוקה קולה בחברות אחרות דוגמת "האגודה הלאומית למשקאות קלים" שמומנו על ידה, לצורך קמפיינים שפעלו בשני ערוצים במקביל: באחד – סיכול חקיקה סביבתית המאלצת אותה לקחת אחריות על הפסולת שהיא מייצרת ובשני – האשמת הצרכנים בבעיית הבקבוקים הזרוקים ברחוב, בים ובכל מקום. באופן הזה נותר שמה של ענקית המשקאות ירוק ואוהב סביבה, בזמן שארגונים ולוביסטים מטעמה מפוררים לאבק ניסיונות פדרליים לאסור על שימוש בבקבוקים שאינם ניתנים להחזרה או לחוקק חוקי פיקדון שונים.
96 אחוזי הצלחה
אם יש חברת משקאות המודעת להצלחה המסחררת של חוקי פיקדון אפקטיביים על אחוזי הבקבוקים המוחזרים, זו קוקה קולה מכיוון שהיא המציאה את השיטה. במשך עשורים, ניתן היה להשיג קוקה קולה בבקבוקי זכוכית בלבד. ב-1948, כשהחברה התחילה לחייב על בקבוקיה פיקדון בכמעט ממחצית מחיר הבקבוק, 96% מהבקבוקים הוחזרו בשלמותם לחברה, כך עלה מסקר שעשתה באותה שנה הוועדה לשימור משאבים בארה"ב. כמה שנים לאחר מכן, עברה קוקה קולה להשתמש בבקבוקי פלסטיק חד פעמיים ועם היערמות הבקבוקים הזרוקים, החל הציבור לדרוש מהחברה לקחת אחריות על הזבל שהיא מייצרת.
אם כך, מדוע בעצם מתנגדות חברות המשקאות ובראשן קוקה קולה, לחוקי פיקדון על הבקבוקים שהן מייצרות? התשובה היא כתמיד, כסף. בדיוק באותו האופן בו חברות הדלקים הפוסיליים מסרבות לקחת אחריות על הזיהום שהן יוצרות והשלכותיו החמורות, כך גם תאגידי המשקאות מסרבים לשלם ולטפל בפסולת שמייצרות אריזות המוצרים שלהם. ארגונים מקומיים ללא מטרות רווח הממומנים בידי התעשייה, מהווים כלי מרכזי באמצעותו מצליחות חברות אלה להשפיע לא רק על הרגולציה הממשלתית המושתת עליהן (או לא), אלא גם על עיצוב דעת הקהל וטשטוש גבולות האחריות ובכלל בין המגזרים הפרטי, האזרחי והציבורי. מכיוון שקוקה קולה אינה יכולה להתנגד באופן מוצהר לחקיקת חוקים שנועדו לייעל את מערך המיחזור בשל ההשפעה השלילית על תדמיתה כתאגיד ערכי וסביבתי, ארגוני המיחזור אותם היא מממנת נוקטים בעמדה אנטי-רגולטורית עבורה ומקדמים עקרונות של רגולציה עצמית, וולונטריזם ואחריות אזרחית.
לאן מושלכים 117 מיליארד בקבוקי פלסטיק בשנה?
חברת קוקה קולה העולמית מייצרת על פי הערכותיה שלה, כ-117 מיליארד בקבוקי פלסטיק בשנה (נכון לשנת 2018), ומתוכם מיליארדים רבים נשרפים, מוטמנים או מוצאים את דרכם לים ולטבע. כזכור 9% בלבד מהפלסטיק שנוצר אי פעם עבר תהליך מיחזור. קוקה קולה ישראל מתהדרת בייצור של מעל מיליון אריזות משקה בכל יום. במבצע ניקיון גלובלי שערכה קואליציית Break Free from Plastic בה גרינפיס חברים, מספרם של בקבוקי החברה נמצא בשיעורים גבוהים יותר מכל חברה אחרת, בחופים, בפארקים וברחובות של 40 מתוך 42 מדינות משתתפות. עשורים של בחישה מאחורי הקלעים הביאו לכך שמי שמטפל ומשלם על הפסולת של קוקה קולה, הוא הציבור – כך מסבסדים משלמי המסים בכספם את אחת החברות המזהמות בעולם.
פארסת חוק הפיקדון: תאגיד אל"ה בשירות קוקה קולה ויצרני המשקאות
בהקלטה שדלפה לפני כשנה לעיתונות האמריקאית, נחשף כיצד חברת קוקה קולה משתמשת בתרומותיה הנאות לאירגונים ללא מטרות רווח, כדי לעצב את מערכת המיחזור בארה"ב לפי האינטרסים הכלכליים והעסקיים שלה. לא צריך להתאמץ כדי לראות איך אותה פרקטיקה בדיוק, משמשת בהצלחה גם כאן אצלנו בישראל: "אנחנו חשבנו על חוק של איסוף מרצון על ידי חינוך הציבור כמשהו יותר יעיל וזול, תוך כדי בניית מערכת מיחזור אמיתית – מדינתית", כך אמר יצחק תמיר, מי שהיה מנכ"ל קוקה קולה ישראל שפרש בשנת 2016, בריאיון שנערך עמו ב-2005. במילים אחרות, שהמדינה תתמודד עם הפסולת שאנחנו מייצרים, זאת לא האחריות שלנו.
חוק הפיקדון הישראלי התחיל את דרכו ב – 1992 בהצעת חוק פרטית שיזמו חברי הכנסת אברהם פורז, דדי צוקר, מרינה סולודקין ומודי זנדברג. לחצים רבים מהמגזר העסקי דחו שוב ושוב את הדיונים בה עד שלבסוף עברה הצעת החוק לאחר דרך פתלתלה, רצופת מהמורות ושינויים ב-1999 ונכנסה לתוקף בתחילת 2001. התאחדות התעשיינים, איגוד לשכות המסחר, יצרני משקאות אחרים ויבואניהם, רשתות השיווק ובעלי מרכולים, יצרני בקבוקים, מועצת החלב, המועצה לצרכנות וארגון הסוחרים הביעו התנגדות נחרצת לחוק פיקדון ותמכו באופן עקבי ברעיון ההקמה של מערכת מחזור מדינתית שתושתת על העלאת המודעות הציבורית, כחלופה יעילה יותר לחוק הפיקדון. נציגי המתנגדים הציעו לצאת בקמפיין נרחב בנושא חינוך לניקיון ברשות הרבים, התחייבו להקמת נקודות לאיסוף אריזות מרצון ואף יזמו מספר מבצעים לאיסוף בקבוקים, אך בכל אלה התעלמו התאגידים משתי המטרות המשמעותיות ביותר אותן רצה חוק הפיקדון לקדם – צמצום כמות הפסולת המוצקה שמגיעה להטמנה והעלאת רמתו של מערך המיחזור בישראל.
משנוכחו התעשיינים וחברות המשקאות שניסיונם לסכל את החוק כשל, הם החלו לקחו חלק פעיל בעיצוב החוק וסעיפיו: סכום הפיקדון נקבע על סכום נמוך שאינו מהווה תמריץ כלכלי, נכללו בחוק מיכלים בנפח הגדול מ-100 מ"ל וקטן מ – 1.5 ל' (רק 20 שנה מאוחר יותר תוקן החוק כך שיחול גם על בקבוקים בנפח 1.5 ל' והוא טרם נכנס לתוקף) והחשוב מכל, נקבע כי תאגיד מיחזור עצמאי יישא באחריות להוצאת חוק הפיקדון אל הפועל. כך הוקם תאגיד אל"ה – איסוף למען הסביבה, על ידי החברה המרכזית למשקאות (יבואנית קוקה קולה ישראל), יצרני משקאות ותעשיינים אחרים. בחוק נקבע כי על התאגיד האחריות לעמוד ביעדי איסוף ומיחזור ועליו בלבד יוטלו סנקציות בגין אי עמידה ביעדים.
רעיון הקמת תאגיד מיחזור ללא מטרות רווח לא היה המצאה ישראלית אלא התבסס על המודל השוודי של אחריות היצרנים על פסולת האריזות שלהם. חוק הפיקדון השוודי על פחיות אלומיניום חוקק כבר ב-1984 ובמסגרתו הוטלה על יצרני המשקאות האחריות על איסוף המיכלים ועל שימוש מחודש בהם או מיחזורם. ב-1994 הורחב החוק גם לבקבוקי פלסטיק מסוג PET וב-2006 הורחב שוב כך שיחול גם על סוגי פלסטיק אחרים, פלדה וחומרים נוספים. איגוד התעשיינים השוודי קיבל על עצמו את אחריות היצרן ובחר להקים תאגיד מיחזור ללא מטרות רווח שירכז את הטיפול בסוגי המיכלים השונים. כך יוכלו היצרנים לשלוט בעלויות המיחזור במקום להסתמך על מערכת מיחזור ממשלתית יקרה יותר. התעשיינים הבוחרים להשתמש בתאגיד המיחזור מעבירים לו את דמי הפיקדון וכמו כן דמי תפעול מנהלתיים והם מחוייבים לעמוד ביעדי האיסוף הקבועים בחוק ולדווח על ביצועיהם למשרד הסביבה של שבדיה. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, אחוזי המיחזור בשוודיה עומדים על כ-80% ממיכלי הפלסטיק ויותר מ-90% מפחיות האלומיניום.
בניגוד לחוק הפיקדון השוודי, תאגיד המיחזור הישראלי נוצר מתוקף חוק הפיקדון כישות עצמאית הכפופה לרגולציה של המשרד לאיכות הסביבה, במקום התעשיינים. התיקון לסעיף 8 בחוק הפיקדון אפשר ליצרנים – בעלי התאגיד – להטיל עליו את האחריות התפעולית, המשפטית והכלכלית של חוק הפיקדון ובכך להסיר אותה מעצמם. הקמת תאגיד אל"ה עיקרה מתוכן את אחד מיעדיה העיקריים של הצעת החוק – יישום עקרון "המזהם ישלם" והפנמת עלויות חיצוניות כחלק מהתנהלות התעשייה.
התעשייה מזהמת, הציבור משלם
במשך מספר שנים התבססה פעילותו של תאגיד אל"ה על דמי הפיקדון שנגבו מהציבור בלבד, אותם קיבלו מהיצרנים אשר לא חויבו להעביר כספים אחרים. באין מימון נוסף, תאגיד המיחזור מימן את פעילותו על הפער בין דמי הפיקדון שנגבו מהצרכנים ובין הסכום שהוחזר להם עם השבת מיכלי השתייה. עניין זה רק הדגיש את העובדה שמי שמימן הלכה למעשה את פעילותו של תאגיד המיחזור אל"ה הוא הציבור, בשלמו את דמי הפיקדון ולא היצרנים. פעילותו הציבורית הענפה של התאגיד ובמיוחד שיתוף הפעולה הרב שנתי בין אל"ה ומערכת החינוך במסגרתו הקמת פינת מיחזור בבתי הספר והגנים ושימוש בשירותי אל"ה הפכה לחובה, קמפיינים חינוכיים שונים בנושאי סביבה ותחרויות מיחזור בית ספריות, טשטש עוד יותר את היותו של תאגיד המיחזור זרוע ציבורית־חברתית שדרכה יכלו היצרנים להמשיך ולקדם תפיסה וולונטריסטית אנטי־רגולטורית. תיקון לחוק הפיקדון שעבר בקריאה שלישית ב-2010 הטיל סופסוף את האחריות התפעולית והפיננסית לאיסוף ומחזור על היצרנים וביטל את המעמד המונופוליסטי של תאגיד אל"ה.
גם תהליך תיקון החוק זכה להתנגדות רבה של התעשיינים והפעם, לקח תאגיד המיחזור חלק אנטי-רגולטורי פעיל, בעיקר כנגד הכוונה לכלול את בקבוקי המשקה הגדולים במסגרת החוק. מעבר להצגת עמדה נחרצת בדיוני ועדת הכלכלה כי השלכותיו של התיקון המוצע לחוק הן סרבול מנגנוני השבת המיכלים הריקים, עלייה ביוקר המחייה ואף הגברת המעורבות של ארגוני פשע בשוק איסוף הבקבוקים, אל"ה המשיך בפעילות ציבורית אינטנסיבית שמטרתה הייתה לקדם מערך איסוף ומחזור המתבסס על חינוך כחלופה מוצלחת יותר לרגולציה ממשלתית. התאגיד אף הגדיל לעשות ופירסם בעיתונות הארצית מודעות המזהירות את הציבור מפני התיקון לחוק הפיקדון, אף שהחלת פיקדון על בקבוקי משקה, הוכחה ככלי אפקטיבי במיוחד להעלאת אחוזי המיחזור. בסופו של דבר, הלחץ המסיבי עבד וגם התיקון לחוק לא כלל פיקדון למיכלי שתייה גדולים אלא התבסס על מודל איסוף וולנטרי.
הדרישה: לנטוש את החד פעמי ולקדם מערכות לשימוש חוזר
התאגידים ממשיכים להשקיע במיחזור כפיתרון למשבר זיהום הפלסטיק כשבמקביל קצב ייצור הפלסטיק גבוה מאי פעם. הקמת תאגיד המחזור אל"ה והדיונים הסוערים שליוו את כל שלבי החקיקה והתיקון של חוק הפיקדון, מראים היטב כיצד השתמשו חברות המשקאות בכוחן ובהשפעתן באמצעות תאגיד ללא מטרות רווח במימונן, על מנת לקדם את האינטרסים העסקיים שלהם ולרכך את הרגולציה המושתת עליהם.
על מנת לעצור את משבר זיהום הפלסטיק, לחברות המזהמות יש את האחריות לפתח ולחשוב מחדש איך מוצרים ימכרו לציברו בלי אריזות חד פעמיות ולעודד את המעבר לשימוש חוזר. מעבר מאריזות ומוצרים מפלסטיק חד פעמי לנייר, ביופלסטיק או קומפוסט חד פעמי זה לא הפתרון, אלא בסך הכל גרינווש המנציח את תרבות הצריכה החד פעמית.
ישראל היא בין המדינות המזוהמות ביותר על ידי פלסטיק כשכמות פסולת הפלסטיק בחופים שלנו היא מהגבוהות בעולם. יש בארץ לא מעט יוזמות מבורכות לצמצום השימוש בפלסטיק, בעיקר על ידי רשויות מקומיות, אבל נדרשת פעולה חריפה יותר, כפי שהציבור דורש, על מנת לצמצם בצורה משמעותית את כמויות הפסולת המציפות את מדינתנו היפה. ברור לנו שהפתרונות שהמזהמים הציעו נכשלו ושהשיקולים המנחים חברות כמו קוקה קולה הם כלכליים ותדמיתיים. לכן נדרש המשרד להגנת הסביבה לפעול באופן חריף יותר ולאמץ מדיניות שאפתנית בהרבה, כמו הדירקטיבה האירופית הקוראת לאסור מהר את השימוש בפלסטיק החד פעמי אך בהדרגה ולפי קריטריונים ברורים וברי ביצוע.