האם הייתם נותנים לתעשיית הסיגריות לנסח את מדיניות הבריאות העולמית? כמובן שלא. אבל זה בדיוק מה שקורה כיום עם תעשיית הפלסטיק. אותם תאגידי נפט וכימיקלים שמרוויחים מייצור פלסטיק יושבים סביב שולחן המשא ומתן של אמנת הפלסטיק הבינלאומית, וכך יוצא, שהבמה שאמורה להבטיח את עתידנו נקבעת על ידי מי שתרמו להרס שלו. דו״ח חדש של גרינפיס בריטניה, בשם Plastic, Profit & Power, חושף את שורש הבעיה: לא רק שזיהום הפלסטיק הולך ומחמיר, קיים כשל עמוק במבנה קבלת ההחלטות של מי שאמורים לטפל בבעיה.
המאבק על עתיד הפלנטה מתנקז ברגעים אלו ממש לדיונים על אמנת הפלסטיק הבינלאומית, הסכם היסטורי המתגבש ביוזמת האו"ם, במטרה "לסגור את ברז הפלסטיק". מדובר באמנה ראשונה מסוגה שמבקשת להתמודד עם כל שלבי חיי הפלסטיק: מהפקת חומרי הגלם, דרך הייצור והשימוש, ועד לפסולת והזיהום. מאז ההחלטה ההיסטורית במרץ 2022 לפתור את משבר הפלסטיק, התקיימו חמישה סבבי דיונים בינלאומיים (INC), אך תעשיית הנפט האחראית למשבר, לא רק שלא נשארה מחוץ לחדר, אלא נכנסה אליו בדלת הראשית.
כיום, משבר הפלסטיק מתנהל בשתי חזיתות מקבילות: בזירה הסביבתית, עם מאות מיליוני טונות של פסולת פלסטיק המצטברת מדי שנה; ובזירה הפוליטית, שם תאגידים דוחפים להחלשת הרגולציה. לפי גרינפיס בריטניה, בוועידה האחרונה נרשמו יותר לוביסטים מתעשיית הנפט והכימיקלים מאשר נציגים של 87 המדינות הקטנות ביותר גם יחד. אלה אינם שחקני שוליים, הם יצרני הפלסטיק הגדולים בעולם, שבזמן שהם מבטיחים שינוי, הם מרחיבים את המפעלים, מייצרים יותר פלסטיק, ורושמים רווחי שיא.
השתתפותם בדיונים היא אינה מקרית, אלא אסטרטגיה מכוונת. חברות כמו ExxonMobil, Dow, INEOS ו-Shell, כולן נמצאות במגמת הרחבה של כושר הייצור של פוליאתילן ופוליפרופילן – פולימרים מזהמים שמזינים את שוק הפלסטיק החד-פעמי. בשנת 2024 פתחה ExxonMobil מפעל חדש בסין עם קיבולת של 2.5 מיליון טון פלסטיק בשנה, Shell הגדילה ביותר מפי שניים את ייצור הפוליאתילן שלה ב-2022, ו-Dow גרפה מעל 5 מיליארד דולר מאז תחילת דיוני האמנה (2022), בזמן שהיא שולחת עשרות לוביסטים לעצב את ההסכם. מדובר בסתירה מובנית: לא ניתן לנהל משא ומתן להפחתת ייצור הפלסטיק כששולחן הדיונים נשלט בידי מי שמרוויח מהגידול בו.
הפתרון לבעיה אינו מסובך, אבל הוא דורש אומץ פוליטי. כפי שארגון הבריאות העולמי (WHO) החריג את תעשיית הטבק מעיצוב מדיניות הנוגעת בבריאות, כך יש להוציא את הלוביסטים של תעשיית הפלסטיק והנפט מהמשא ומתן לאמנת הפלסטיק. במקומם, יש לתת מקום למי שנושאים בתוצאות: מדענים עצמאיים, קהילות מושפעות, ארגוני חברה אזרחית ונציגים של עמים ילידיים. המשמעות של אמנה חזקה חורגת הרבה מעבר להגנה על הסביבה, זו סוגיה של אחריות מוסרית. זהו רגע מבחן ליכולת של הקהילה הבינלאומית להציב גבול. אם ניכשל, לא רק שנמשיך לשקוע בפסולת פלסטיק, אלא נפספס את ההזדמנות להקים מנגנון עולמי שיגן על הבריאות, האקלים והסביבה גם אל מול המשברים הבאים. השאלה האמיתית היא איזו הנהגה אנחנו רוצים לראות: כזו שמתקפלת מול אינטרסים, או כזו שנושאת באחריות.
