הים הוא מרחב שלם שרובו נסתר מעינינו. מתחת לפני המים מתקיימות מערכות חיים עשירות ומורכבות, שרובן עדיין לא נחקרו. מול עוצמתו ועומקו של הים האדיר שלנו, אנחנו מבינים כמה קטנים ושבריריים אנחנו באמת, ועד כמה אנחנו תלויים ביציבותו ובבריאותו. הים מעניק השראה לאגדות, שירים וחלומות, אך הוא גם מקור חיים ממשי, שמזין אותנו, מווסת את האקלים ומחבר בין יבשות ותרבויות. מעבר לחובתנו המוסרית לשמור עליו, שמירה על הים היא גם שמירה על אחד ממקורות ההשראה והיופי הגדולים ביותר של האנושות.
פרויקט הצילום האמנותי-מחאתי של גרינפיס וקהילת בנות הים, מפגיש את הקסם עם הכאב. בת הים, דמות אגדית של יופי וחופש, מתעוררת כאן אל מציאות שבה דמעותיה אינן מי מלח אלא נורדלים: גרגירי פלסטיק זעירים ושקופים למחצה, שנולדו במפעל כרמל אולפינים ומצאו את דרכם אל חופי ישראל. בשל צורתם העגולה וגודלם הזעיר הם "זכו" לכינוי הפיוטי "דמעות של בנות ים".
הנורדלים האלה, שנראים כמעט קסומים למי שאינו מכיר אותם, הם למעשה הזיהום הסמוי מן העין של פלסטיק ראשוני. הם חודרים לחול, נבלעים בגלים, ומגיעים עד לשרשרת המזון שלנו עוד לפני שהפכו למוצר סופי. הם מסמנים את הפער בין החלום לשברו: בין הים שיכול להיות מקור השראה ושירה, לבין ים פצוע ומזוהם. מדי שנה נשפכים לים התיכון כ־570 אלף טון פלסטיק, שווה ערך ל־33,800 בקבוקי פלסטיק בכל דקה.
כמו בכל אגדה טובה, גם כאן יש סיכוי לפתרון. אם נפעיל מספיק לחץ על מקבלי ההחלטות, נוכל לעצור את הפלסטיק במקורו, לסגור את הברז, ולהחזיר לים את הקסם האבוד. אמנת הפלסטיק הבינלאומית יכולה להיות המפתח לכך: הגבלת הייצור במקור תוכל להגן המערכות הימיות שכולנו תלויים בהן.
הבלוג נכתב על ידי נטע שליט, ראש תחום צרכנות גרינפיס ישראל
