הקדמה

מהי אופנה מהירה?

החל משנות השמונים המאוחרות, המודל הכלכלי של אופנה מהירה שינה דרמטית את תעשיית האופנה, על ידי  מכירת בגדים זולים שעונים לדרישות האופנתיות המתחלפות כל הזמן, וייצור ביקוש מלאכותי לתחלופת טרנדים מהירה. אולם, מתחת לפיתוי של מחירים נמוכים וקולקציות המשתנות תדיר, מסתתרים משבר סביבתי חמור, הפרת זכויות עובדים וניצול של מדינות חלשות. 

מודל האופנה המהירה מתבטא בייצור המוני של פריטי אופנה על ידי תאגידי ענק באופן זהה, מוסדר וגלובלי. במודל זה הרווח נשען על קיצוץ מרבי בעלויות הייצור, פעמים רבות תוך פגיעה נרחבת בזכויות עובדים ובסביבה, וכן באיכות הבגדים ובבריאות הציבור. למעשה, תעשיית האופנה המהירה היא אחד המגזרים שלהם המדרָך הסביבתי הגדול ביותר. לפיכך, אופנה מהירה מהווה כיום אתגר סביבתי–חברתי משמעותי, הדורש פתרון בדמות מדיניות ציבורית ייעודית ורגולציה. קובעי מדיניות וגורמים כלכליים ברחבי העולם, נדרשים ואף מתחילים להיענות לאתגר בדמות מגוון כלי מדיניות ומודלים עסקיים אלטרנטיביים. 

מודל זה מתמקד בניפוח הרווחים עבור החברות ובעלי המניות על ידי שיווק אגרסיבי וקידום צרכנות יתר, במקביל לצמצום הוצאות הייצור על חשבון תנאי העובדים ועמידה בסטנדרטים סביבתיים מינימליים. מודל זה מאפשר לחברות האופנה לייצר כמות בלתי נתפסת של בגדים זולים וקולקציות חדשות, ולהחדירם לשוק תוך שימוש בפרקטיקות שיווק מניפולטיביות וקידום תרבות רעילה של צרכנות יתר.

הנזקים הסביבתיים כוללים צריכת משאבים אדירה, זיהום מים וקרקעות בקני מידה עצומים, וכמות פליטת גזי חממה השניה בגודלה אחרי תעשיית הדלקים. כבר היום אחראית התעשייה לכ-10% מהפליטות העולמיות, ואלה צפויות להגיע ל-25% מהפליטות עד אמצע המאה. ייצור בגדים דורש כמויות אדירות של מים, אנרגיה וחומרים כימיים, וגורם לפגיעה באיכות המים, האוויר והקרקע. כ-3,000 סוגי כימיקלים שונים זוהו בתהליכי ייצור טקסטיל, בעיקר לכביסה, צביעה, גימור והדפסה. 250 מתוכם ידועים ככימיקלים מסוכנים ורבים מהם טרם נחקרו לעומק. ייצור טקסטיל אחראי לכ-20% מזיהום המים הנקיים על פני כדור הארץ. כך לדוגמא, להכנת חולצת כותנה בודדת, נדרשים כ-2,700 ליטר מים מתוקים – כמות המספיקה כדי לענות על צורכי השתייה של אדם אחד למשך 2.5 שנים. 

בין העוולות החברתיות ניתן למנות תנאי עבודה קשים ופגיעה בזכויות עובדים: פועלים בתעשיית האופנה המהירה, המועסקים בעיקר במדינות הדרום הגלובלי (מדינות מתפתחות), עובדים שעות ארוכות תמורת שכר נמוך, בתנאים לא בטיחותיים ולעיתים ללא זכויות בסיסיות.  מחקרים מראים שחלק גדול מעובדי הטקסטיל בשבע מדינות מייצאות בגדים באסיה, מקבלים שכר מתחת לשכר המינימום. נתונים אלו נעים בין 6.6% מהעובדים בווייטנאם ל-53.3% בפיליפינים. בכל אחת מהמדינות, נשים נוטות יותר מגברים לקבל שכר מתחת לשכר המינימום. בראייה גלובלית, נשים מהוות יותר מ-80% מכוח העבודה בתעשיית הטקסטיל, ההלבשה, העור וההנעלה. קריסת מפעל הבגדים ראנה פלאזה באפריל 2013, שהביאה למותם של 1,134 עובדים ולפציעתם של מעל 2600 נוספים, היא אחד מהאירועים ששפכו אור על מימדי הניצול בתעשייה זו. כ-30 חברות בגדים בינלאומיות מוכרות ייצרו בגדים במפעל, ובמהלך החקירה התבררו תנאי העבודה הגרועים והמסוכנים בהם חויבו העובדים לעבוד, כמו גם השכר הנמוך ושעות העבודה הרבות. 

בנוסף, תעשיית האופנה המהירה תורמת לנורמות צריכה מופרזות, גורמת לאנשים לרכוש בגדים שאינם זקוקים להם, ואחראית לייצורם של כ-92,000,000 טונות(!) של פסולת טקסטיל בכל שנה.

התחקיר המוצג להלן בחר להתמקד בקצה של שרשרת האופנה המהירה, במקום אליו מתנקזות כלל הבעיות של ייצור וצריכת היתר של בגדים מזהמים באיכות ירודה. המקום בו חברות ענק בינלאומיות מנצלות מדינות מהדרום הגלובלי, על משאבי הטבע שלהן והאוכלוסייה המקומית, על מנת למקסם את הרווחים שלהן באופן המדגים בצורה הברורה ביותר מהו ניאו-קולוניאליזם: מונח המתאר את המשך השליטה וההשפעה של מדינות או תאגידים וחברות בינלאומיות על מדינות מהדרום הגלובלי, גם לאחר שהשליטה המדינית הרשמית הסתיימה. ניאו-קולוניאליזם הוא דרך עקיפה של בעלי הכח והמשאבים, לכפות נורמות או לנצל משאבים, כאשר הכלים לשליטה הינם כלכליים ותרבותיים ולא צבאיים. 

בתחקיר זה נשפוך אור על החצר האחורית של תעשיית האופנה – תעשייה המתמקדת ביופי ובסטייל אך דואגת להסתיר מעיני הצרכנים את החורבן וההרס שהיא מייצרת. התחקיר התמקד בסוגיית פסולת הטקסטיל בכלל ובישראל בפרט וניסה לענות על השאלה: מה עולה בגורלם של כל אותם מיליארדי פריטי הלבוש שהתעשייה מייצרת ודוחפת ללא הפסקה לשוק? 

בעיית פסולת הטקסטיל העולמית

למרבה הצער, רוב הבגדים החדשים נזרקים והופכים לפסולת תוך זמן קצר, ומרבית הבגדים המשומשים אינם ממוחזרים או זוכים לשימוש חוזר, בשל איכותם הירודה וחוסר הביקוש לבגדים יד שנייה.

דוח משנת 2017 של קרן אלן מקארתור, בשיתוף עם מקינזי, מעריך כי יותר ממחצית מהאופנה המהירה נזרקת תוך פחות משנה, וכ-87% מהבגדים הנזרקים מושלכים לבסוף למטמנות או מושמדים בדרך אחרת.

מאז המצב רק הולך ומחמיר: חלק מהצרכנים מתייחסים לבגדים הזולים כמוצר כמעט חד-פעמי, כאשר הממוצע עומד כיום על זריקת הבגד לאחר שבע או שמונה לבישות בלבד(!).

האופנה המהירה מתבססת ברובה על חומרים סינתטיים (דוגמת פוליאסטר, ניילון, אקריל ועוד רבים) העשויים מדלקי מאובנים. חומרים סינתטיים אלו, המהווים כיום כשני שלישים (69%) מהטקסטיל, הפכו לבסיס לבגדים באיכות נמוכה, והופכים את המיחזור והשימוש החוזר למאתגרים עוד יותר. הצטברות של בגדים סינתטיים פגומים מחריפה את ההשפעה הסביבתית של האופנה, שכן סיבים אלה אינם מתכלים אלא נשארים בסביבה, תוך שהם משילים חלקיקי מיקרופלסטיק לכל אורך חייהם. אלה מוצאים את דרכם לים, לאדמה ולגופם של בני אדם ובעלי חיים.

גם מיחזור מסיב לסיב, שיטת מיחזור שהוצגה בעבר כפתרון והבטיחה את פירוק הבד לסיבים מהם ניתן לתפור מוצרים חדשים, סובלת מחוסר השקעה מצד מותגי אופנה ויצרני סיבים, ואיננה מתאימה למגוון רחב של בגדים וחומרים המיוצרים על ידי התעשייה. כל הנתונים מובילים להבנה שלא נוכל אי פעם למחזר את הכמויות העצומות של בגדים באיכות נמוכה שמותגי האופנה המהירה מייצרים בכל יום.  כאמור, נכון להיום פחות מאחוז בודד מכלל הבגדים הנשלחים למיחזור בעולם אכן ממוחזרים. 

בשל מגמת האופנה המהירה המביאה לריבוי של בגדים סינתטיים זולים, פחות ופחות בגדים מתאימים למכירה בשוק בגדי היד-שנייה באותה מדינה שבה הם נאספו. חברות מיחזור ברחבי העולם החלו לאסוף בגדים משומשים בהצהרה כי ימחזרו אותם, ורשתות אופנה בינלאומיות יצאו בתוכניות גרנדיוזיות לאיסוף בגדים משומשים ומיחזורם – אך במהלך השנים האחרונות נחשף כי האמת שונה מן ההצהרות. תחקירים של גרינפיס וארגוני סביבה נוספים, גילו רשת עולמית המגלגלת מיליארדי דולרים, בה מועברים מיליוני טונות של פסולת טקסטיל מכל רחבי העולם למדינות הדרום הגלובלי, בדגש על מדינות באפריקה ובאסיה. בגדים אלו מגיעים בחבילות ענק אשר נמכרות לסוחרים המקומיים כחבילה. מתוך חבילה כזו, המכילה אלפי בגדים, מצליחים הסוחרים לחלץ מספר מצומצם של בגדים הראויים להימכר שוב בשווקים, ואילו מרבית הבגדים מוצאים את דרכם למזבלות, לנהרות ולמשרפות, לעיתים בלתי חוקיות. כך, הבגדים המשומשים שלנו – על שלל הכימיקלים וסיבי הפלסטיק שבהם – מזהמים את האוויר, הקרקע והמים,  ופוגעים בבריאותם של התושבים המקומיים.

ניתן לקרוא על כך בהרחבה בתחקירים קודמים של גרינפיס בינלאומי:

1. How fast fashion is fuelling the fashion waste crisis in Africa
2. Poisoned Gifts From donations to the dumpsite
3. Why Africa doesn’t need any more of your clothes

התחקיר הנוכחי שערכנו בגרינפיס ישראל נועד לברר לאן מגיעים הבגדים המשומשים שלנו כאן בישראל? האם גם פסולת הטקסטיל הישראלית מסיימת את דרכה במזבלת הטקסטיל העולמית באפריקה? או שאולי דווקא אצלנו יתגלו הפתעות…?

אפריקה – החצר האחורית של העולם.

כמעט מחצית מהבגדים שהונחו במיכלי מיחזור ברחבי ישראל, הגיעו תוך מספר חודשים למדינות באפריקה לאחר מסע ימי ארוך שכלל ככל הנראה גם עצירות באירופה – חלק מהבגדים שידרו אותות מנמל ולנסיה בספרד. מנתונים המפורסמים באתרים העוקבים אחר ייבוא וייצוא סחורות דוגמת האתר VOLZA GROW GLOBAL, נראה כי עיקר הייצוא של חברת רוזניר הוא דווקא להודו אשר ידועה כתחנת מעבר בינלאומית לבגדים משומשים, הממשיכים משם לעיתים קרובות לאפריקה. על אף שהמסע הימי ותחנות הביניים של הבגדים נשארו עדיין בגדר תעלומה, נראה כי יעדם הסופי ברור. 11 בגדים הגיעו לנמלי הים של מדינות גאנה וטוגו, שתי מדינות שכנות שהפכו בעשורים האחרונים לאחד מהיעדים הגדולים בעולם לשליחת בגדים משומשים.

גאנה נחשבת ליבואנית השנייה הגדולה בעולם של ביגוד יד-שנייה, עם כ-15 מיליון פריטים המיובאים מדי שבוע. מדי שנה מוצאים את דרכם אל חופי גאנה מיליוני טונות של בגדים משומשים, רבים מהם במצב ירוד, הגורמים לזיהום סביבתי חמור ולפגיעה קשה בבריאות הציבור. כך, בשנת 2019 לבדה, ייצא האיחוד האירופי כ-101  מיליון טונות של בגדים משומשים לגאנה.

הבגדים מגיעים ממדינות מערביות רבות, כמו ארה"ב ובריטניה, וכעת אנו יודעים שגם מישראל. בגאנה, קיים שוק גדול לבגדים משומשים זולים.

הבגדים מיובאים בחבילות ענק והסוחרים המקומיים נדרשים לרכוש את כל החבילה, ורק לאחר מכן הם יכולים למיין מתוכן את הבגדים שראויים להימכר.

מרבית הבגדים מוצאים את דרכם לשטחים הפתוחים, למטמנות, לנחלים, ולמשרפות, מזהמים בדרכם את האוויר, האדמה והמים עם חומרים רעילים כמו צבעים וכימיקלים ופוגעים בסביבה, בתיירות ובבריאות האזרחים.

כפי שצויין לפני כן, חברות מיחזור בגדים משלמות לעיריות בישראל כ-400 שקלים על כל טון בגדים, בהתאם לפרטי הזכייה במכרז. מחקר של The Or Foundation משנת 2022 גילה כי חבילת בגדים ממוצעת שנמכרת בגאנה לסוחר בגדים מקומי, שוקלת כ-55 ק"ג ונמכרת לסוחרים במנעד שבין 0.64 ל-2.26 דולר לק"ג בגדים.  תכולת החבילה מתגלה רק לאחר פתיחתה ולעיתים רבות עשרות אחוזים מתוכה לא ראויים להימכר ונזרקים לזבל. חבילה כזו מכילה כ-200 פרטי לבוש, וגם אם מחצית מהם נזרקים לזבל ומזהמים את המדינה, עדיין הסוחר המקומי קנה פריט בפחות מדולר ויכול למכור אותו ברווח מסוים בשוק המקומי. אולם אם נחשב את הרווח של חברות המיחזור הישראליות, נראה כי הן שילמו לרשות המקומית כ-400 שקלים לטון בגדים, אשר נמכר לסוחרים בגאנה בסדר גודל של בין 2500 ל-9000 שקלים. גם בניכוי העלויות התפעוליות, נראה כי המסחר בבגדים משומשים מניב רווחים נאים לחברות המייצאות טקסטיל. כך נוצר מודל עסקי משתלם ומשגשג, המתבסס על רמיסת הסביבה והפיכת מדינות הדרום הגלובלי לאתר ההטמנה  של תעשיית הטקסטיל העולמית.

התחקיר שלנו חשף אם כן, רשת של שינוע בגדים משומשים מישראל לגאנה ולטוגו השכנה. 11 מתוך 24 פריטים אשר היו במצב טוב והונחו במתקנים שהוגדרו כמיכלי איסוף ל'מיחזור ושימוש חוזר', הגיעו תוך מספר חודשים ולאחר מסע ימי ארוך, לאפריקה.

המערך מתחיל בזריקת האחריות של המשרד להגנת הסביבה, עובר דרך חברות ה'מיחזור' השונות, ומסתיים במטמנות ובנהרות של אפריקה. כפי שכבר צויין, תעשיית האופנה אחראית על כ-10% מפליטות גזי החממה העולמיות, מספר שצפוי להמשיך לגדול בשנים הקרובות. פליטות אלו מגיעות בין השאר, אודות לאופייה הגלובלי של התעשייה בה בגד אחד עובר לעיתים קרובות אלפי קילומטרים בשלב הייצור, אלפי קילומטרים נוספים בשלב השיווק, ועוד אלפי קילומטרים בסוף חייו כפסולת.

יצויין כי רשת הסחר העולמי בבגדים משומשים, משמשת בצורה ישירה גם את חברות האופנה הגדולות עצמן. חברות אופנה בינלאומיות רבות השיקו בשנים האחרונות תוכניות סביבתיות, דרכן הן קראו ללקוחות שלהן להחזיר למותג בגדים משומשים תמורת הנחות בקניית בגדים חדשים. תוכניות אלו מוצגות לצרכנים כאפשרות נוחה וסביבתית להעניק לבגדים חיים שניים על ידי תרומה לנזקקים, מכירתם בחנויות יד 2 או על ידי מיחזורם לבגדים חדשים. כך לדוגמה, C&A הבטיחה 'לתת לבגדים שלך חיים שניים', H&M קראה ללקוחות 'בואו נסגור את הלופ' ו-The North Face הבטיחה:  'לסגור את המעגל'.

מדובר למעשה באותה רשת מסחר גלובלית הסוחרת בבגדים משומשים. רשת זו משמשת את רשתות האופנה המהירה לתוכניות גרינווש שנועדו לעודד צרכנות יתר, תוך מתן תחושה לצרכנים כאילו יש פתרון לבגדים המשומשים. אותה רשת מסחר משמשת באופן רחב יותר את מדינות הצפון הגלובלי, כמו גם את ישראל, כפתרון מדומה לבעיית פסולת הטקסטיל המקומית והעברתה למדינות הדרום הגלובלי.

כפרים פלסטיניים – החצר האחורית של ישראל.

אין זה חדש כי פסולת רבה ומגוונת המיוצרת בישראל, מוצאת את דרכה אל מטמנות ומשרפות בלתי חוקיות בצידו השני של הקו הירוק, וכן אל מטמנות פיראטיות סביב כפרים ערביים בישראל. הדבר ידוע כבר שנים לגבי מגוון סוגי פסולת כגון פסולת אלקטרוניקה, פסולת חקלאית ופסולת בניין. כעת מתגבר החשד כי הדבר נכון גם לגבי פסולת טקסטיל.

כאשר מתבוננים על הנושא ניתן להאשים בכך גורמים רבים: חברות ישראליות המסרבות להיקשר בהתחייבות לתאגידי המיחזור כפי שמחייב החוק, מטמנות בלתי חוקיות בישראל המנוהלות על ידי גורמים עבריינים אשר מצאו לעצמם פתרון נוח לפינוי המטמנות באופן בלתי חוקי במחצבות נטושות שבקרבת כפרים פלסטיניים, וכן שרשראות של הברחה וטיפול פיראטי במגוון סוגי פסולת – עולם שלם של עסקים שחורים סביב פסולת ומיחזור תוך זיהום הסביבה ופגיעה בבריאות התושבים.

זוהי תוצאה של מדיניות רבת שנים המשלבת התעלמות ואפלייה ולעיתים רבות אף מדיניות מכוונת. 

אין זה מעניינו של תחקיר זה להיכנס לנבכי המדיניות המפלה של ישראל לאורך השנים מול מועצות וכפרים ערביים, מדיניות הכוללת אפלייה בתחומים של מדיניות קרקע, תכנון מתארי ומפורט, דיור, תחומי שיפוט ואזורי תעשייה, חוסר תיקצוב, אכיפה סלקטיבית, היעדר ייצוג הולם בוועדות התכנון ובמוקדי קבלת ההחלטות ועוד. זאת, רק לגבי הכפרים הערביים בגבולות 48׳. בשטחי הגדה המערבית המצב כמובן גרוע בהרבה. למעוניינים בהרחבה, ניתן לקרוא את המסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2016, וכן את תמונת המצב 'תכנון והסדרה בישובים הערביים' ממאי 22׳, אשר נכתבה על ידי המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי וארגון סיכוי-אופוק. מסמך זה מראה באופן בהיר את הקשר בין מדיניות ארוכת שנים זו, לבין המפגעים הסביבתיים הנקשרים למועצות ערביות, בדגש על מפגעי פסולת ושפכים. כמו כן, במרץ 24׳ התפרסם דו"ח של מבקר המדינה המצביע על כשלים רבים של המדינה והמשרד להגנת הסביבה, בניהול הפסולת מעבר לקו הירוק. 

לעניינו, העובדה ש-1 מכל 5 פריטי לבוש בתחקיר שביצענו הגיע לכפרים ערבים ופלסטיניים, בתוך ומחוץ לקו הירוק, מתקשרת באופן מחשיד לתמונה רחבה יותר, בה זרמי פסולת רבים מוצאים את דרכם מישראל אל תחומי הכפרים.

סוגיות אלו מזכירות לנו שוב, כי לא ניתן לנתק בין סוגיות של סביבה לבין מדיניות ופוליטיקה. ניצול מדינות אפריקה על ידי תאגידי אופנה מערביים מתאפשר אודות למצב פוליטי-כלכלי מסוים, ובשל יחסי הכח בין המערב לדרום הגלובלי – יחסים הנשענים על מאות שנים של ניצול וקולוניאליזם. עם סיום עידן הקולוניאליזם הרשמי ברוב העולם ב-100 השנים האחרונות, קיבלו יחסי הכח צורה חדשה של ניצול ומוגדרים כעת כ'ניאו-קולוניאליזם': שליטה של מדינה חזקה או תאגידים בינלאומיים על מדינה חלשה יותר, תוך שימוש באמצעים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, במקום בכוח צבאי ישיר.

אך הסביבה אינה יודעת גבולות.

הפסולת הישראלית אשר נטמנת באופן פיראטי בשטחי הגדה מזהמת את מקורות המים של כל יושבי הארץ.

בעיית פסולת הטקסטיל העולמית והישראלית, מלמדת אותנו פעם נוספת על החשיבות של הדגשת הקשר הישיר בין קפיטליזם וצרכנות יתר, זיהום הסביבה לבין משבר האקלים וניצול מדינות ואוכלוסיות מוחלשות. הבנה זו מחייבת הסתכלות רחבה על הקשר בין המאבקים הסביבתיים והחברתיים שלנו, והצורך בקידום אלטרנטיבות תרבותיות, כלכליות ופוליטיות שיובילו לצדק סביבתי וחלוקתי.