בשנים האחרונות, לצד צונאמי של מבצעים על בגדים זולים, ושפע מסחרר של קולקציות מתחלפות באתרי האינטרנט של ענקיות האופנה – הולכת ומתבהרת התמונה המלאה של התעשייה. את התמונה הזו, בה במקום דוגמניות דקיקות מככבים זיהום, ניצול, הטעייה וגרינווש בקנה מידה גלובלי, מתקשים אפילו תאגידי האופנה המהירה עתירי הכסף והכוח, להמשיך ולהסתיר.
בגדים יפים, מציאות מכוערת
תעשיית האופנה המהירה, המאופיינת בייצור המוני של בגדים זולים באיכות ירודה, נחשבת כיום לאחד הסקטורים המזהמים ביותר בעולם. נזקיה הסביבתיים החמורים, ועוולותיה החברתיים החמורים לא פחות, אינם תוצר לוואי מצער אלא נובעים באופן ישיר מהמודל העסקי לאורו היא פועלת. מודל זה מתמקד במיקסום הרווחים עבור החברות ובעלי המניות על ידי שיווק אגרסיבי, במקביל לצמצום הוצאות הייצור על חשבון תנאי העובדים ועמידה בסטנדרטים סביבתיים מינימליים. כך מתאפשר לתאגידי האופנה לייצר עשרות קולקציות חדשות של בגדים זולים בכל שנה, ולהחדירן לשוק תוך שימוש בפרקטיקות שיווק מניפולטיביות וקידום תרבות רעילה של צרכנות יתר.
ייצור בגדים חדשים צורך כמות משאבים אדירה, וגורם לזיהום מים וקרקעות בקנה מידה עצום. פליטת גזי החממה של התעשייה נמצאת במקום השני אחרי תעשיית דלקי המאובנים, ועומדת כיום על כ-10% מסך הפליטות העולמיות. זו צפויה להגיע לכרבע מסך הפליטות עד אמצע המאה, במיוחד לאור העובדה שבשני העשורים האחרונים, עם הופעתן של חברות אופנה אולטרא-מהירות כמו SHEIN ו-Temu, הולכת וגדלה תלותה של התעשייה בדלקי מאובנים עבור בדים סינתטיים זולים. כ-3,000 סוגי כימיקלים שונים זוהו בתהליכי ייצור טקסטיל, בעיקר לכביסה, צביעה, גימור והדפסה. 250 מתוכם ידועים ככימיקלים מסוכנים, ורבים מהם טרם נחקרו לעומק. כ-20% מזיהום המים הנקיים על פני כדור הארץ נגרם מייצור טקסטיל. כך לדוגמא, להכנת חולצת כותנה בודדת, נדרשים כ-2,700 ליטר מים מתוקים – כמות המספיקה כדי לענות על צורכי השתייה של אדם אחד למשך שנתיים וחצי.
אל הרסנותה הסביבתית מתווספת הרסנותה האנושית. רווחיה האדירים של התעשייה נשענים על ניצול והפרה שיטתית של זכויות עובדים, רבים מהם נשים וילדים, והעסקתם לעיתים בתנאים של עבדות מודרנית. מרבית פועלי התעשייה מועסקים במדינות מתפתחות, עובדים שעות ארוכות תמורת שכר נמוך – פעמים רבות מדי מתחת לשכר המינימום – בתנאים לא בטיחותיים ואף ללא זכויות בסיסיות. קריסת מפעל הבגדים ראנה פלאזה בבנגלדש באפריל 2013, אסון שהביא למותם של 1,134 עובדים ולפציעתם של מעל 2600 נוספים, היוותה נקודת מפנה בחשיפת המערב אל האפלה השוררת מאחורי הקלעים של אחת התעשיות הזוהרות בעולם.
המזבלה של תעשיית האופנה
אם לא די בכל אלה, בעשורים האחרונים, הפכה תעשיית האופנה את מדינות הדרום הגלובלי לפח הזבל אליו מתנקזת מרבית פסולת הטקסטיל העולמית, ופסולת – לא חסרה: כ-92 מיליון טונות של פסולת טקסטיל נזרקים בכל שנה, נתון מפלצתי הנגזר מכך שבארבעת העשורים האחרונים, כמות הבגדים המיוצרת בעולם עלתה ב-400%, ומספרם השנתי של הפריטים המיוצרים עומד על כ-80 מיליארד. זוהי אם כן, השיטה המועדפת על יצרניות האופנה הזולה שצריכות להתמודד עם ייצור היתר והשלכותיו – פשוט לתת למישהו אחר להתמודד עם הבעיה במקומן.
בעיית פסולת האופנה נגרמת ממגוון רחב של סיבות, בהן נורמות צריכה מופרזות, מחירם הזול באופן מוגזם של פריטי לבוש חדשים, איכותם הירודה של הבגדים והקושי למחזר בגדים בכלל, וכאלה העשויים בדים סינתטיים בפרט. בעוד שרעיון מיחזור טקסטיל נשמע מבטיח – במיוחד כשתאגידי האופנה עוטפים אותו בהרבה מילים ירוקות – טכנולוגיות המיחזור עדיין בחיתוליהן ובפועל, פחות מ-1% מהבגדים המשומשים הופכים לבגדים חדשים כיום. דוח משנת 2017 של קרן אלן מקארתור בשיתוף עם מקינזי, מעריך כי יותר ממחצית מהאופנה המהירה נזרקת תוך פחות משנה, וכ-87% מהבגדים החדשים מושלכים לבסוף למטמנות או מושמדים בדרך אחרת.
בשל מגמות אלה, ובראשן ריבוי בגדים סינתטיים זולים וירודים, פחות ופחות בגדים מתאימים למכירה בשוק בגדי היד-שנייה במדינה בה נאספו. למרות זאת, רשתות האופנה הבינלאומיות מדברות אל הצרכנים בגרינוושינג שוטפת, כדי להבטיח שאיש לא יבקש מהן להאט את הייצור. כך הכריזו חלקן חגיגית על תוכניות גרנדיוזיות לאיסוף בגדים משומשים ומיחזורם – הדרך האפקטיבית ביותר לריכוך רגשות אשם צרכניים – אולם כעבור זמן לא רב נחשף כי האמת שונה מן ההצהרות: תחקירים של גרינפיס וארגוני סביבה נוספים, גילו רשת עולמית המגלגלת מיליארדי דולרים, בה מועברים מיליוני טונות של פסולת טקסטיל מכל רחבי העולם למדינות הדרום הגלובלי, בדגש על מדינות באפריקה ובאסיה. בגדים אלו מגיעים בחבילות ענק אשר נמכרות לסוחרים המקומיים כחבילה. מתוך חבילה כזו, המכילה אלפי בגדים, מצליחים הסוחרים לחלץ מספר מצומצם של בגדים הראויים להימכר שוב בשווקים, ואילו מרבית הבגדים מוצאים את דרכם למזבלות, לנהרות ולמשרפות, לעיתים בלתי חוקיות. כך, הבגדים המשומשים שלנו – על שלל הכימיקלים וסיבי הפלסטיק שבהם – מזהמים (שוב) את האוויר, הקרקע והמים, ופוגעים בבריאותם של התושבים המקומיים.
תחקיר בלעדי של גרינפיס חושף מה קורה עם הבגדים שהשלכנו למכולות המיחזור.
אני רוצה לעזור
דיון
כתבה מצויינת! אפרופו מיחזור בגדים, מי שרוצה לדעת כיצד מתמחרים בגדי וינטג' או בגדי יד שניה, מוזמן לקרוא מאמר שלם ומקיף בעניין. חפשו בגוגל "פינוי בגדים יוסף האוסף" וגלו כמה שוום הבגדים הישנים שלכם.