2024 תסתיים כשנה החמה ביותר שנמדדה אי פעם עם 1.6 מעלות צלזיוס מעל הממוצע של העידן הטרום תעשייתי. גם ברישומי הקרח שאנחנו חוקרים לא מוצאים טמפרטורה כזאת גבוהה לפחות במיליון השנים האחרונות. יש עדויות לכך שבעבר היותר רחוק היו תקופות חמות יותר, אבל זה לא צריך לנחם אותנו: העולם היה שונה לגמרי ובעיקר מה שצריך להדאיג אותנו הוא לא אקלים קצת יותר חם או קצת יותר קר, אלא אקלים בלתי יציב בעליל, אקלים שעובר משיווי משקל שעליו נבנו הציביליזציות האנושיות, לשיווי משקל אחר אותו הוא מחפש, תוך מעבר חד ומטלטל עבור כולנו.
למעלה: תמונת פנורמה מארכיון המכון הפולארי הנורווגי, שצולמה בשנת 1967 (הפניה מס' NP051260).
למטה: תמונת פנורמה שצולמה ב-24 באוגוסט 2024.
גרינפיס שכרה את שירותיו של הצלם כריסטיאן אוסלונד להמשיך פרויקט שהחל בשנת 2002 – לערוך מחקר חזותי של הקרחונים בסבאלברד ולתעד את נסיגתם לאורך השנים. בעת ששט על סיפון ספינת גרינפיס "ווויטנס", אוסלונד חזר אל קרחונים שתיעד לראשונה ב-2002 וצילם גם קרחונים נוספים, חדשים עבור הפרויקט הזה.
האזור הארקטי מתחמם יותר מפי שניים מהר ממקומות אחרים בעולם, בשל תופעת "הגברה ארקטית". התחממות מהירה זו של האזור הארקטי משפיעה על כל העולם. הקרחונים והקרחונים היבשתיים הנמסים גורמים לעליית מפלס פני הים. המסת קרחוני הים חושפת את האוקיינוס האפל, שסופג חום במקום להחזיר אותו כמו הקרח והשלג, ומשפיעה באופן נרחב על דפוסי מזג האוויר בעולם.
משבר האקלים בישראל, בא לידי ביטוי בצורה יחסית שונה לעומת הרבה מקומות בעולם. אנחנו מתחממים יותר מהממוצע העולמי, וזה מורגש בעיקר ביותר גלי חום ואירועי גשם קיצוניים, בקיץ שמתארך וחורף שמתקצר עוד יותר. ישראל היא מדינה שחווה מדבור בעקבות משבר האקלים, אבל היא גם מדינה עשירה ומודרנית, שמספקת מים באמצעות התפלה ושרק אחוז מהאוכלוסיה שלה עוסק בחקלאות.
יש מדינות מודרניות שסופגות מכות קשות יותר. בכל קיץ הים התיכון מתחמם יותר ויותר, הלחות שמתאדה הולכת ומתגברת ותנועתה צפונה מביאה על ספרד, דרום צרפת או איטליה שיטפונות אימים. אזורים בקנדה או בסיביר חווים טמפרטורות של ארבעים מעלות צלזיוס עם שריפות שלא עוצרות. ויש מדינות לא מתועשות בדרום הגלובלי, באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה, בהן רוב האוכלוסייה היא חקלאית, ועבורן הבצורות שמחריפות בעקבות משבר האקלים הן גזר דין מוות – ובעולם של תלות גומלין הדדית, גם עבורנו.
לפני חמישים שנה שינוי האקלים היה מובן רק על ידי הקהילה המדעית שהחלה לתעד את התופעה. לפני עשרים שנה קהילות שלמות התעוררו למציאות עגומה. היום ברוב העולם, משבר האקלים מורגש ביתר שאת. האם אנחנו מבינים את האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו? האם אנו קולטים את גודל השעה ומה היא דורשת מאיתנו?
במצב הזה עלינו לפעול בשני מישורים, ערכי ומעשי. במישור הערכי עלינו להמשיך להיות הקול שדורש, תובע, מפציר, מסביר ומאתגר. הקול שלנו היום הוא זריעת תקווה לעתיד. במישור המעשי, צריך להאיץ את המעבר האנרגטי תוך צמצום צריכת האנרגיה, ולאור המגמות המחריפות של משבר האקלים, צריך לבנות חוסן קהילתי: קהילות אנרגיה בהן הצרכים שלנו יכולים להגיע מהאזור בו אנו גרים, ביטחון תזונתי המבוסס על גידול מקומי, כלכלה מעגלית בתחומי צריכה עיקריים כמו אופנה ועוד ועוד. זה קורה עכשיו וזה מציל חיים.
ד"ר יונתן אייקנבאום, מנהל גרינפיס ישראל
