השנה אנחנו חוגגים את חג החנוכה קרוב לתאריך המקורי שלו, ביום הקצר ביותר של השנה, ה-21 בדצמבר. מדרש מחבר את חנוכה לסיפור בראשית, ומספר שלאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע, האדם הראשון – שנברא מבוגר, אך גילה את העולם כתינוק בן יומו – נחרד לראות את היום מתקצר כל ערב, ואמר לעצמו שכל זה נובע מחטא אכילת עץ הדעת ושהוא מכבה את העולם בשל מעשיו. רק אחרי שהגיע ליום הקצר בשנה, שלאחריו החל היום להתארך בחזרה, חזרה לאדם הראשון התקווה, וכדי לחגוג את הבשורה – הדליק אבוקות אור כדי ללוות את "ניצחון האור על החושך".
המסורת של הדלקת משואות בתקופה שמלווה את חזרת האור על החושך, מוכרת בתרבויות רבות. עם חג החנוכה היא מקבלת רובד היסטורי, המגולם ברעיון הבא: הניצחון הצבאי של ירושלים על אתונה, הוא הניצחון של האור על החושך, של התפיסה המאמינה שלסיפור של האדם יש תקווה, על פני התפיסה היוונית הטרגית.
חזרת האור וניצחונו על פני החושך, מתבטאים אפילו בפרטים של חנוכה ובקביעה שבכל יום נוסיף נר. לא רק שהתקווה חוזרת, היא חוזרת בגדול ומתעצמת מיום ליום. מקור התקווה – כד קטן, אשר "שמונה ימים שמנו נתן" – מסמל לנו שבתחום הזה, לא צריך להתחיל בגדול. מספיקה "שארית" של תקווה כדי להביא בחזרה אור גדול.
בסוף, האור מאיר ואם אנחנו רדומים הוא גם צריך להעיר. כי התקווה לא מספיקה, היא לא מעצבת מציאות לבדה. היא מנוע לשינוי אם יש לנו תכנית פעולה. היא כלי שצריך להכיל את העשייה שלנו. השנה, יש לנו המון אתגרים: כלכליים, פוליטיים, וכמובן אקולוגיים ואקלימיים, שהם משמעותיים יותר משנה שעברה – גם אצלנו בישראל, עם ריבוי של חיפושי נפט וגז ואוזלת יד סביבתית שרק מתעצמת.
מעל כולם יש אתגר שקודם לכולם, היסוד שמקנה משמעות לשאר העשייה שלנו. הכד הקטן, שאם נמצא אותו, אור גדול יהיה, ובלעדיו נשב בחושך וכל אשר נעשה ולכל אשר נפנה יהיה טעם לפגם. בכד הקטן הזה אין שמן, יש מאה אורות קטנים, שאם נצליח לחלץ אותם מהכד הסוגר עליהם, אור חזק יאיר את כולנו ויפיח בנו בחזרה את האמונה – שלתקווה יש משמעות.
ד"ר יונתן אייקנבאום, מנהל גרינפיס ישראל
