עבור אנשים רבים, ועידת האקלים נשמעת כמו רצף אינסופי של נאומים וצילומים רשמיים, ולפעמים זה אכן כך. אבל היא גם אחד הכלים המרכזיים שיש לעולם כדי להתמודד עם משבר האקלים. לקראת ועידת ה־COP30 שתפתח בשני הקרוב בעיר בלם, שבקצה יער הגשם של האמזונס, הנה חמישה דברים שכדאי לדעת.
1. מה זה בכלל ה־COP?
האותיות COP הן ראשי תיבות של Conference of the Parties – "ועידת הצדדים" בתרגום חופשי, והיא למעשה ועידת האקלים השנתית של האו"ם הנערכת כחלק מאמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים (UNFCCC) – האמנה הבינלאומית להתמודדות עם שינויי האקלים שנחתמה ב־1992, בוועידת "פסגת כדור הארץ" בריו דה ז'נרו.
כיום, 198 מדינות חברות ב־UNFCCC, מה שהופך אותה לאחד הגופים הרב-צדדיים הגדולים ביותר במערכת האו"ם. מדינות אלו נפגשות מידי שנה במסגרת ה־COP כדי לנהל משא ומתן על אופן הגבלת ההתחממות הגלובלית והפחתת פליטות גזי חממה ועל תמיכה בקהילות שכבר נפגעות משינויי האקלים.
לצד מנהיגי העולם ומובילי משא המתן מטעם הממשלות, משתתפים בוועידה גם מדענים, מנהיגי קהילות ילידים, פעילים מתנועות סביבתיות ותנועות נוער, עיתונאים, וכן – גם לוביסטים. זה מסובך, מבולגן ולעתים קרובות מתסכל. אבל אין פורום עולמי אחר שבו גם מדינות האי הקטנות ביותר וגם הכלכלות הגדולות בעולם יושבות באותו שולחן כדי לגבש הסכמים.
אפשר לחשוב על ה־COP כמו על פרויקט לימודי קבוצתי עולמי ענק – לא כולם עושים את שיעורי הבית שלהם, מעטים מנסים באופן פעיל לחבל במשימה, אבל אנחנו עדיין צריכים שכל המעורבים יעברו את הקורס.
2. למה הוועידות האלו חשובות?
הכאוס האקלימי לא מכיר בגבולות מדיניים ולא עוצר במעברי גבול. בצורת באזור מסוים עלולה להוביל לעלייה במחיר המזון בכל העולם; קרחונים נמסים בהימלאיה מאיימים על קהילות שחיות אלפי קילומטרים במורד הזרם; גלי חום בדרום אסיה הורגים אנשים שתרמו מעט מאוד למשבר האקלים.
זו בדיוק הסיבה שוועידות אקלים קיימות. הכינוסים האלה הם המקום היחיד שבו ממשלות יכולות, לפחות בתיאוריה, לשתף פעולה ולעבוד יחד כדי לפתור בעיה שאף מדינה לא יכולה לפתור לבדה.
ללא ועידות אקלים, האלטרנטיבה היא שכל מדינה תתמודד עם עצמה במצב חירום כלל עולמי, וכבר ראינו עד כמה זה יכול להיות מסוכן.
3. מה השיגו ועידות האקלים עד היום?
הכי קל להיות ציניים לגבי זה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שוועידות האקלים יכולות להביא להישגים כשמספיק לחץ מופעל על המשתתפים, והנה כמה דוגמאות למה שהושג במהלך העשור האחרון:
- COP21 (פריז, 2015): ב־2015 נחתם במסגרת הוועידה 'הסכם פריז', במסגרתו הסכימו הממשלות שיש להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות מ־2 מעלות צלזיוס ולשאוף לעלייה של מעלה וחצי בלבד כגבול עולמי שאסור לחצות. לא מושלם, אבל נקודת מפנה חשובה.
- COP27 (שארם א’־שייח, 2022): לאחר מאבק ארוך שנים, בוועידה זו סוכם על הקמת קרן ההפסד והנזק – מנגנון שמטרתו לסייע לאוכלוסיות פגיעות ולמדינות שנפגעו הכי קשה מאסונות אקלים.
- COP28 (דובאי, 2023): לפני שנתיים בדובאי לראשונה, החלטת COP קבעה כי דלקים מאובנים הם שורש הבעיה והגורם המרכזי למשבר האקלים. לצד השמחה על הרגע ההיסטורי גרינפיס הזהיר כי: "על המנהיגים להתחייב כעת להפסקה מלאה, מהירה, הוגנת וממומנת של שימוש בדלקים מאובנים."
- COP29 (באקו, 2024): בוועידה של שנה שעברה מימון האקלים שלט. ממשלות התחייבו למימון חדש, אך התוצאה הייתה לא מספקת באופן מצער בהתחשב בהיקף ההשפעות האקלימיות. עיכוב פירושו אסון.
אף אחד מהנצחונות האלו לא קרה במקרה. הם הגיעו בזכות לחץ ציבורי ובזכות כוחן של קהילות: מנהיגות ילידית, התנגדות עיקשת של מדינות פגיעות, פעילים שמסרבים לוותר, והכוח של מיליוני תומכים שדורשים פעולה.
.
4. בין לחץ ציבורי ללחץ הלוביסטים
© Marie Jacquemin / Greenpeace
פעמים רבות סופגות ועידות האקלים ביקורת על כך שהן לא יותר ממקום מפגש לעסקנים, כשכמות הלוביסטים של התאגידים הגדולים עולה על זו של נציגי המדינות הפגיעות. ב־COP28 כמות הלוביסטים של חברות הדלקים הייתה גדולה מזו של רוב המשלחות של המדינות. ולצידם נראתה גם נוכחות גדולה של תאגידי הבשר והחלב שהגיעו להגן על החקלאות התעשייתית.
זו הסיבה שהחברה האזרחית, עמים ילידיים ופעילי סביבה צריכים להיות בתוך אולמות הדיונים. הם שם כדי לדרוש מהממשלות לקבל אחריות, כדי לאתגר את הגרין־וושינג וכדי להשמיע קולות שלעיתים קרובות מדי לא נשמעים.
גרינפיס משתתף בוועידות האקלים לא משום שאנחנו מאמינים שפוליטיקאים יצילו פתאום את המצב, אלא משום שבלי לחץ בלתי פוסק, ההתקדמות אפילו פחות סבירה. הלחץ הציבורי הוא זה שמאפשר שינוי.
5. עובדה אחת שמוכיחה למה הוועידות האלה חשובות
על פי האו"ם, התחייבויות האקלים הנוכחיות של המדינות עדיין מציבות אותנו בדרך להתחממות של עד 3.1 מעלות צלזיוס עוד במאה הזו! כדי לעמוד במגבלה של 1.5 מעלות צלזיוס, מדינות העולם צריכות לחזק את התחייבויותיהן וליישם אותן במלואן, ולהבטיח הפחתה של פליטות גזי חממה בכ-43% עד 2030 בהשוואה לרמות של ,2019 לצד יעדים שאפתניים אפילו יותר עד 2035.
זה מה שיעשה את ההבדל בין קריסה נרחבת של מערכות אקולוגיות לבין סיכוי לייצב את האקלים. וזו בדיוק הסיבה שעדיין יש צורך בוועידות האקלים. ההחלטות שמתקבלות בהן יכולות פשוטו כמשמעו להוסיף או להסיר ג'יגה-טון של זיהום פחמן מהאטמוספרה. ההבדל הזה הוא משנה חיים עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, עבור יערות, עבור המגוון הביולוגי, ועבור הדורות הבאים.
למה ה־COP30 הוא קריטי?
הוועידה השנה מתקיימת בעיר בלם בברזיל – על סף יער הגשם של האמזונס, וזה לבדו הופך אותה למשמעותית. האמזונס הוא בית למגוון ביולוגי ייחודי ולמיליוני בני אדם, בהם קהילות ילידיות רבות. הוא גם אחד ממִבְלַעי הפחמן (carbon sink) החשובים ביותר של כדור הארץ, הסופג מיליארדי טונות של CO₂ מדי שנה. אך מדענים מזהירים כי האמזונס מתקרב לנקודת מפנה, שבה הוא עלול להתחיל לשחרר יותר פחמן ממה שהוא אוגר.
ה-COP30 גם מתרחש 10 שנים בדיוק לאחר שנחתם הסכם פריז וזהו רגע מפתח להערכתו. ממשלות העולם צפויות להציב בוועידה השנה התחייבויות אקלים חזקות יותר בהתאם למגבלת 1.5 מעלות צלזיוס – סף מסוכן שמדענים מזהירים שאסור להגיע אליו. ובקיצור: זו השנה שבה המנהיגים חייבים להתייצב מול האתגר ולעמוד מאחורי ההבטחות של הסכם פריז.
COP30 הוא הרגע שבו ממשלות צריכות להפגין אומץ ולא תבוסתנות. הגיע הזמן לעבור ממשא ומתן ליישום.
ובעוד שחוסר האמון בוועידות האלו מובן, התקווה היא הכרחית. שינוי לא מגיע ממנהיגים בלבד, הוא מגיע מאנשים הפועלים בכל מקום: צועדים ברחובות, מצביעים, תובעים מזהמים, מגנים על יערות, משתפים את הסיפורים שלהם ודורשים צדק.
הבלוג תורגם על ידי צוות גרינפיס ונכתב על ידי
Mehdi Leman Content Editor Greenpeace International
