על האש
בעוד ימים ספורים יחגגו הישראלים את יום העצמאות. לצד ספריי קצף וזיקוקים, נראה שאין חגיגה ישראלית ללא ההתכנסות המסורתית ל״על האש״, הכוללת בשר. הרבה בשר. מניתוח שערכה החטיבה למחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות, לקראת יום העצמאות ה-75, עלה כי צריכת בשר הבקר לנפש בישראל עמדה בממוצע בשנת 2022 על 20.9 ק״ג בשנה – נתון מהגבוהים בעולם. עוד עלה מהניתוח כי בשבוע העצמאות, ישנה עלייה של 50% בכמות הבשר הנמכרת ברשתות המזון, עם זינוק של פי שלושה בקטגוריית ״בשר על האש״.
אולם, ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. מאיפה מגיע כל הבשר הזה? בבלוג חדש, החושף נתונים קשים לעיכול מתחקיר בינלאומי חדש של גרינפיס על תעשיית הבשר באמזונס, אנחנו מתחקים אחר אחת התעשיות ההרסניות בעולם – והקשר שלה למנגל הישראלי.
השריפות בירושלים הן סימן אזהרה
השריפה שפרצה השבוע באזור ירושלים היא סימן אזהרה לעתיד הצפוי לנו. אלפי דונמים נשרפו, ואף שמורות טבע נפגעו, דוגמת שמורת עיינות גבתון, שרק לאחרונה שוקמה ונפתחה לציבור. על פי מערך הכבאות, קצב התפשטות האש עמד על שמונה מטרים בשנייה – אירוע שלא היה לו אח ורע עד היום בישראל.
בחסות משבר האקלים, הלהבות שפרצו, לובו על ידי תנאים מושלמים לסערת אש: חורף שחון באופן היסטורי, יובש קיצוני של הצמחייה והאדמה, לחות נמוכה, טמפרטורות גבוהות במיוחד לעונה ורוחות חזקות. כעשרת אלפים דונם עלו בלהבות, אולם בזכות תגובה מהירה ויעילה של שירותי הכבאות, שהתכוננו לשריפות החדשות של עידן ההתחממות, השריפה הסתיימה ללא פגיעה בנפש או בבתי מגורים >>>
לאור העובדה שבמהלך השריפה נשבר שיא טמפרטורות היסטורי לחודש אפריל בערבה הצפונית – 44.9 מעלות במושב חצבה – ברור כי צפויים לנו עוד אתגרים רבים וקשים. לצד גמילה מהירה מדלקים מזהמים ומעבר לאנרגיה נקייה מהשמש, ישראל חייבת לנקוט בצעדי הסתגלות דחופים כדי להתמודד עם השלכות משבר האקלים שכבר כאן, ולהציל חיים.
המצב הזה הוא לא בבחינת "הכל או כלום" אלא מציב בפנינו צורך להשתדל כמה שיותר כדי לשפר את המצב ולמנוע מצב גרוע יותר. אנחנו לא רגילים לחשוב ככה, אבל זו המציאות. למרות המלחמה והקושי, אסור לנו להרים ידיים, כי פה אנחנו נלחמים על הבית, במלוא מובן המילה.
אנחנו חייבים להתגייס כחברה כדי להתמודד עם משבר האקלים ועם השריפות, שהן אחד מהביטויים שלו. השריפות הללו צפויות להחריף בשנים הקרובות. יש מה לעשות בניהול היערות, בסיורים מתמידים, באמצעים טכנולוגיים. ימים של חום קיצוני חייבים להפוך לימי כוננות, שנדע לשמור על היערות ומרחבי המחייה שלנו. אבל – בראש ובראשונה, ימים כאלה הם תזכורת לכך שדלקים מזהמים צריכים לעבור מן העולם ויפה שעה אחת קודם.
על כרישים ואנשים
נסיבות האירוע הטראגי בחוף חדרה עוד צפויות להתבהר, אולם מה שאנחנו כבר יודעים הוא שקדמו לו אינספור עדויות על התנהגות בלתי סבירה בקרב חיות בר במרחב המחייה שלהן. בסרטונים שהופצו נראים רוחצים רבים משתעשעים עם הכרישים, מרביצים להם, תופסים בזנבם או בסנפיריהם, מאכילים אותם דגים מתים ומצלמים את ילדיהם בין הכרישים הבלתי צפויים במים הרדודים. חיות בר, בין אם בים או ביבשה, אינן אטרקציה, ועלינו לכבד אותן ואת ביתן ורווחתן. כרישים אינם תוקפים בני אדם באופן מכוון, לא בכלל – ובמיוחד – לא המינים הנפוצים לחופי ישראל, וניתן לשער כי התקיפה הקשה והחריגה היא תוצר של מצוקה או בלבול.
הכרישים בים התיכון נחשבים לחיה מוגנת, וכטורפי-על הם חיוניים עבור בריאות המערכת האקולוגית הימית. בעוד התקפות כרישים הן פעמים רבות קטלניות, הרי שהן מתרחשות לעיתים נדירות בלבד. לעומת זאת, כחלק מתעשיית הדיג, בני האדם הורגים כ-100 מיליון כרישים בכל שנה! היצורים המדהימים האלה זקוקים להגנה שלנו, ואנחנו זקוקים למסגרת כללים ברורה, שתאפשר פעילות אנושית בטוחה ומכבדת לצד הטבע.
איך ממשיכים להיאבק בתעשיות המזהמות בעידן טראמפ?
פסק הדין נגד גרינפיס והקנס הדרקוני על הארגון שלנו בסך 660 מיליון דולר נתפס בארה״ב וברחבי העולם
כמתקפה ישירה על חופש הביטוי וחופש המחאה בארה"ב. זאת על רקע הגזירות הקשות, שמטיל הממשל האמריקני על כל מי שעוסק בהגנת הסביבה, לצד קיטוב חברתי ואווירה ציבורית רעילה בארה״ב וגם בארץ. העיתונאית לי ירון ביררה כיצד תנועת האקלים העולמית ממשיכה מכאן הלאה. מוזמנים לקרוא את הכתבה החשובה שפורסמה בנושא בעיתון הארץ.
עוצרים את ניסוי פצלי השמן
פעילות ופעילי גרינפיס ישראל הגיעו לפני חג הפסח לביתו של שר הפנים, משה ארבל, בפתח תקווה וקיימו משמרת מחאה יצירתית ושלווה, בה קראו לו: ״משה, אל תיתן לרא״ם לערבל אותך, עצור את ניסוי פצלי השמן ליד ים המלח״. אחת ממטרות הפעילות הייתה להעביר לשר את עמדת ארגוני הסביבה ובריאות הציבור בישראל, ביחס להחלטה שהתקבלה במשרד הפנים בחודש פברואר האחרון, במסגרתה המליץ שר הפנים, בניגוד לעמדת הייעוץ המשפטי, להעביר את מיזם כריית פצלי השמן והקמת מתקן נפט, לוועדה לתשתיות לאומיות.
מהלך זה מצטרף לשאילתא, שהוגשה לשר הפנים באמצעות ח"כ יוראי להב-הרצנו, וכן למכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים שנשלח לשר – שניהם טרם נענו. הטענה המשפטית היא שההחלטה להעביר את מיזם פצלי השמן של רא״ם למסלול תכנון של תשתית לאומית, בטענה כי מטרתה העיקרית של התוכנית, כרייה וניצול של פצלי שמן לטובת הפקת נפט, אינה עומדת בהגדרת החוק כתשתית לאומית.
אם לא יינקטו צעדים משמעותיים, קיים חשש כי פרויקט זה, על כל השלכותיו הסביבתיות והאקלימיות מרחיקות הלכת – יאושר. לפי הערכות, המתקן יהיה אחראי על 6% מסך פליטות גזי החממה בישראל, תוך שריפת סוג הדלק הנחות ביותר האפשרי, החרפת זיהום האוויר, החריג ממילא, במישור רותם, ושאר השלכות סביבתיות דרמטיות.
אנחנו
יום העצמאות בפתח, וזה הזמן להרים את הראש ולהגדיר מחדש את הטוב המשותף של כולנו. עצמאות איננה מטרה בפני עצמה אלא נועדה לאפשר טוב משותף, בישראל – כך לפי מגילת העצמאות – לעם נרדף אלפיים שנה ולכל אדם באשר הוא, שחי במדינה הזו, ללא הבדל גזע, דת או מגדר.
78 שנה מאוחר יותר, הטוב המשותף נשחק, נגנז, נחנק. הדרישה לנאמנות אישית הפכה להיות קריטריון מוביל בענייניה הציבורים של ישראל, השיח נע באופן מתמיד ומסוכן מ“אנחנו” מכיל ומורכב, ל“אנחנו והם” פשטני ומשסע. שתי המגמות – נאמנות אישית ושיח משסע – חוברות יחד כדי לייצר מציאות שמזכירה לנו תיאורים של החברה היהודית ערב חורבן הבית.
הגדרת הטוב המשותף דרך ה“אנחנו” המכיל, עומדת ביסודה של עשייה חברתית וסביבתית. מעבר לייחודיות כזו או אחרת – תרבותית, דתית ומה לא – קיימת שותפות גורל של כל מי שחי מתחת לשמיים האלה. להסתכל על הטוב המשותף לא מסתפק בשאלה “מאיפה באנו” אלא נותן מקום לסוגיה “לאן אנחנו הולכים?“. ובנושא הזה, הטרגדיות הרבות שעבר העם היהודי וענקי הרוח שהוא תרם לאנושות אינן ערבות, בשום צורה, לטיב הבחירות הערכיות של דורנו ולערכיותה של החברה הישראלית באופן כללי. על כנפי נפילים אפשר לגעת בשחקים – ואפשר גם להתרסק חזק יותר.
בטוב המשותף יש דברים בסיסיים שחייבים לוודא שיש לכל אדם, באשר הוא: אוויר, מים, מזון, גג, חברה והגנה. אבל מה לעשות, שלטון התאגידים והפופוליזם לא מכיר בטוב המשותף. הוא רואה רק את הטוב של עצמו והופך אותנו, ה“אנחנו” הרחב, לחפצים לסיפוק תאוותו: לקנות את הסחורה שלהם, להצביע להם או להיות שעיר לעזאזל כדי שאחרים יצביעו להם.
בלי “אנחנו” רחב, מכיל ומורכב, אין טוב משותף וככה זה נראה: פרוייקטים הרסניים ביותר לסביבה ולטבע מאושרים באין מפרע בתהליכי בזק; ילדים ישראלים לומדים בבית ספר ללא חשמל וצריכים לנשום אדי דלק כדי לזכות לאור ולמיזוג בכיתות; חוקי אקלים או סביבה נדחים שוב ושוב ושוב והעבודה הקשה ממילא נראית סיזיפית יותר מתמיד; מעל הכל, אנחנו נשאבים לתרבות צריכה שהיא בור ללא תחתית. זה בא על חשבון איכות האוויר, המים, המזון שלנו, בריאותנו הפיזית והנפשית. חיי החברה שלנו. אלו דוגמאות מתחום הסביבה אבל זה ברור: כשאין “אנחנו“, חטופים יכולים להיות מוקרבים על מזבח ה“ניצחון המוחלט”, כמו גם ילדים עזתים. למי אכפת? זה לא אנחנו זה הם.
אין פתרון קסם למה שקורה. מה שבטוח הוא שאחד הדברים שאנחנו צריכים זה כוח מאזן חזק נגד שלטון התאגידים והפופוליזם. חברה אזרחית חזקה, שכל מהותה היא לתת ביטוי ל“אנחנו” במלוא מובן המילה. החברה האזרחית צריכה, יותר מתמיד, להתמסר לשיקום הטוב המשותף, בשיח ובעשייה.
ד״ר יונתן אייקנבאום מנהל גרינפיס ישראל
תרומה לגרינפיס ישראל מוכרת ברשויות המס בישראל ובארה״ב
לקבלת כל העדכונים שלנו למייל
