רוצה לדעת עוד?
אני רוצה לעזור ×

עבור הישראלים, הביטוי "החיים בזבל" הוא לא רק ביטוי: משקל הפסולת הממוצע לנפש בישראל, עמד ב-2018 על 675 ק"ג, 29% יותר מהממוצע במדינות ה-OECD וכ-37% יותר מהממוצע במדינות ה-OECD האירופיות. הנתון הזה לבדו מספיק בשביל ללמד אותנו על הטרגדיה הסביבתית הכרוכה בעניין אבל למה לעצור פה: בעוד הישראלים מייצרים הרבה יותר זבל, נראה שאנחנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו – שיעור הטמנת הפסולת בישראל גבוה באופן ניכר ממדינות ה-OECD ושיעור המחזור נמוך מאוד – 76% מול 39% ו-7% מול 26% בהתאמה. נתונים אלה מפתיעים במיוחד נוכח צפיפות האוכלוסין הגדולה בישראל והעובדה שמשאבי הקרקע הפנויים בה מצומצמים; למעשה, מעיון בתרשים המופיע בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם בתחילת החודש, נראה שבניגוד לישראל, בכל מדינות ה-OECD קיים מתאם שלילי בין צפיפות האוכלוסין ובין שיעור הטמנת הפסולת – ככל שצפוף יותר, כך מערך המיחזור והטיפול בפסולת יעיל יותר ופחות פסולת מגיעה להטמנה. יותר מזה, שיעור הטמנה העולה על 60% נרשם רק במדינות OECD שצפיפות האוכלוסין בהן נמוכה מ-100 תושבים לקמ"ר, צפיפות הנמוכה פי 4 ויותר מישראל. 

למה זה ככה?

התשובה לשאלה זו מורכבת ונוגעת למגוון רחב של סוגיות סביבתיות אבל לפחות בחלקה, מוטלת האשמה על מערכת המיחזור השבורה בישראל ועל כך שאינטרסים תאגידיים וכלכליים, נוטים לנצח בקרב על הבקבוק. 

בשנת 2018 נמכרו בישראל יותר מ-1.8 מיליארד מיכלי משקה. על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה, כמעט 100% מכ-765 מיליון המיכלים הגדולים עשויים מפלסטיק ואילו מהמיכלים הקטנים, מעל מיליארד מהם – "רק" 34%. על פי הסקר האחרון שערך המשרד להגנ"ס (ב-2008), יותר מרבע מהנפח המוטמן של הפסולת הביתית בישראל, 28.5%, נבע מהטמנת מיכלי משקה כאשר מיכלי המשקה הגדולים (בקבוקים בנפח 1.5 ל' ומעלה) תפסו כמעט פי 5 יותר נפח מהמיכלים הקטנים. זה המקום כמובן, להזכיר את חוק הפיקדון. 

חוק הפיקדון הישראלי, החל על מיכלי שתייה הקטנים מנפח של ליטר וחצי, מוכיח אפילו בישראל כי פיקדון על בקבוקים הוא אחת הדרכים היעילות ביותר לאסוף בחזרה מיכלי משקה מהצרכן ליצרן: בשנת 2017, נאספו בין 78% ל-79% מבקבוקי המשקה הקטנים עליהם חל הפיקדון. לעומת זאת, אחוז האיסוף הוולונטרי של בקבוקי המשקה הגדולים, שעל השארתם מחוץ לחוק נלחמים תעשיינים כבר מעל שני עשורים, עומד על 57% בלבד. במדינות אירופה בהן חלים חוקי פיקדון, עומד שיעור האיסוף של כלל הבקבוקים על בין 80% ל-97%. בהולנד, בה חל הפיקדון רק על מיכלים הגדולים מחצי ליטר, עדיין עומד שיעור האיסוף הכללי על 95%. מספר רב של נקודות איסוף ותמריצים כלכליים מביאים את איסוף הבקבוקים בפינלנד כמעט לכדי שלמות – 98%-99%. 

מפסידים מכל הכיוונים

מהנתונים עולה אם כך, ששיעור האיסוף של מיכלי משקה גדולים בישראל נמוך משמעותית ממדינות אירופה בהן נהוגה שיטת הפיקדון אבל לא רק שאחוזי איסוף הבקבוקים ויעדי האיסוף אליהם מחוייבים היצרנים בישראל נמוכים מאוד, תאגידי המיחזור ואל"ה בראשם לא עומדים ביעדי המיחזור אותם מחייב החוק. על פי חוק הפיקדון, על היצרנים והיבואנים לאסוף בכל שנה לפחות 73% ממיכלי המשקה הקטנים ששווקו ו-55% ממספר מיכלי המשקה הגדולים. מתוך כלל המיכלים שנאספים, עליהם למחזר 90%. אולם נתוני מבקר המדינה מראים כי שני תאגידי המיחזור המובילים, כאשר לאל"ה נתח שוק גדול פי כמה מהתאגיד הנוסף, מיחזרו בשנים 2016 ו-2017 43% ו-54% מהמיכלים שנאספו בלבד. לאור אחוזי המיחזור הנמוכים, מציין המבקר כי עולה חשש כי מיכלים שנאספו ולא מוחזרו הועברו להטמנה. 

איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל ויצרני ויבואני המשקאות, ממשיכים בהתנגדותם העזה להחלת חוק הפיקדון על מיכלי משקה גדולים, שעתיד לעלות להם כסף מכיסם, ונעזרים לשם כך במגוון תירוצים – לדעת האיגוד, הרחבת תחולת חוק הפיקדון, על אף אינספור ההוכחות בדבר יעילותו, לא תגדיל את השתתפות הציבור באיסוף הבקבוקים בשל רכישות מקוונות ובשל תמריץ כלכלי נמוך. נזכיר רגע שהיה זה איגוד התעשיינים שדאג לכך שדמי הפיקדון יהיו נמוכים במיוחד – בדיוק לשם הפגיעה ביעילות החוק. עוד טוענים התעשיינים כי הרחבת החוק תטיל נטל כלכלי נוסף על רשתות השיווק, על המשק הישראלי ועל ציבור הצרכנים ובעיקר על השכבות החלשות. 

בניגוד לטענות החביבות על התעשיינים, בכל מדינות אירופה בהן קיימים חוקי פיקדון, סכום הפיקדון גבוה פי 2 עד 4 ויותר מהפיקדון הישראלי, וזאת גם במדינות בהן השכר הממוצע נמוך מזה שבישראל. עוד נכתב בדוח כי בישראל נעשה שימוש מזערי בטכנולוגיות מתקדמות לייעול מערך המיחזור וכי התקנת מכונות לקבלת זיכוי מיידי ללא צורך בתיווך והמתנה לקופאי, בפריסה ארצית רחבה, עשויה לשפר את היענות הציבור לנושא המיחזור. עתירתו של איגוד תעשיות המזון לבג"ץ כנגד החלטת השרה להגנת הסביבה להחיל את חוק הפיקדון גם על בקבוקי משקה גדולים, מראה כי לא רווחת הצרכן והסביבה עומדות לנגד עיניהם אלא אינטרסים כלכליים בלבד. 

בנוסף, מעיון בדיווחים של חברת אל"ה על מספר מיכלי השתייה הגדולים שנמכרו, עולה פער משמעותי ומעורר שאלות בין מספר הבקבוקים המדווח, גידול האוכלוסייה והגידול בצריכת המשקאות: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים 2018-2008 גדלה אוכלוסיית ישראל ב-21% וצריכת המשקאות הלא-אלכוהולים זינקה ב-41.6%. למרות כל זה, מספר בקבוקי המשקה הגדולים עלה ב-3.4% בלבד לעומת עלייה של 71.3% במכירת הבקבוקים הקטנים. משרד מבקר המדינה מרים גבה מול פער משמעותי זה ומציע למשרד להגנת הסביבה לבחון את דיווחי היצרנים ותאגיד המיחזור המקושר אליהם, אל מול נתוני הלמ"ס באופן קבוע ובלתי תלוי. כמו כן, עולה חשש כי חסרים למשרד להגנ"ס נתונים על כלל המכלים שמשווקים בישראל בכל שנה, מה שעשוי להפוך את אחוז הבקבוק שנאספים וממוחזרים, לנמוך אף יותר מהמדווח.

נהר של כימיקלים

למרות האסוציאציה הירוקה המקושרת למילה מיחזור, 64% מהמיחזור המוכר בישראל, מוחזרו באמצעות בעירה להשבת אנרגיה אשר נמצאת במדרג הטיפול הנמוך ביותר, למעט הטמנת הפסולת. למעשה, השבת אנרגיה כלל אינה מאושרת כמיחזור על פי הדירקטיבה האירופית. עד שאושר בישראל מיחזור באמצעות השבת אנרגיה, ייצאה אל"ה את מרבית הפלסטיק שברשותה למפעלים בחו"ל (92.5% ב-2016). בדוחות הבקרה שהועברו למשרדים האמונים על הפיקוח על פעולת המיחזור, אין כל מידע על יעד הייצוא של פסולת הבקבוקים הישראלית והסיכוי כי התבצע למדינה החברה ב-OECD, נמוך. 

בעוד שמדינות רבות במערב אינן יודעות מה לעשות עם כל הפסולת שהן מייצרות ולכן הן מייצאות אותה, באופן לא מפתיע, מדינות אסיה ואפריקה משלמות את המחיר. רק במלזיה, נסגרו בשנים 2020-2019 218 מפעלים לא חוקיים למיחזור פלסטיק לאחר שלא עמדו ברגולציה סביבתית, והוחזרו לארץ מוצאן, 150 מיכליות מלאות פסולת פלסטיק. בדוגמיות קרקע שנלקחו משטחים בהם התקיימה שריפה בלתי חוקית של פסולת פלסטיק באסיה, נמצא כי איזורים רחבים כוסו בפלסטיק גרוס שהכיל שאריות מעכבי בערה ומגוון כימיקלים ומתכות רעילות כגון קדמיום ועופרת. מעבדות גרינפיס מצאו כי נהרות ותעלות מים בקרבת מקום הכילו כימיקלים מזהמים. 

מערכת מיחזור שבורה

Greenpeace activists attach the banner saying 'STOP SINGLE-USE PLASTIC' on a barge carrying tons of plastic waste through Manila Bay, to highlight the systemic waste problem that produces massive amounts of plastic pollution in the Philippines. The protest, which happened in Navotas City, Metro Manila, underscored the need for a systemic change in single-use plastic production, consumption, and waste management.


לסיכום ניתן לומר כי דוח מבקר המדינה רק מדגיש את מה שכולנו כבר יודעים ויודעות: מערך המיחזור בישראל אינו עובד, אינו שקוף ומונע ממאינטרסים תאגידיים. ככל שיצרני ויבואני המשקאות נלחמים יותר בניסיונות הרגולטוריים המבקשים מהם לקחת את האחריות לפסולת שהם מייצרים, כך ברור יותר שאין מנוס מהשתת אחריות יצרן מורחבת ומשמעותית שבבסיסה – עיקרון המזהם משלם. הפחתה במקור, הנמצאת בראש מדרג ההתמודדות עם פסולת פלסטיק, בשילוב איסור על שימוש בפלסטיק חד פעמי עם עקרונות כלכלה מעגלית והסכמים בינלאומיים, הם הדרך היחידה למנוע ייצוא פלסטיק מזהם בכסות מיחזור תוך הגנה על האקלים, האוקיינוסים והמגוון הביולוגי. יש להחמיר את הפיקוח על תאגידים המייצרים פלסטיק חד פעמי, מיותר ומזהם ולהבטיח שקיפות לאורך כל מסלול השימוש בפלסטיק, מהעריסה ועד לקבר.