לאירועי קיצון אקלימיים, דוגמת כיפת החום ההיסטורית המבשלת בשבועיים האחרונים את צפון אמריקה, יש כבר מנגינה קבועה. בעוד תנועות וארגונים ירוקים מנסים נואשות להעלות את משבר האקלים – הנושא שאף אחד לא רוצה לעסוק בו, לסדר היום – עיתונאים, חזאים, טוקבקיסטים ואפילו לפעמים השירות המטאורולוגי הישראלי, מספרים לנו איך "לא כל אירוע קיצון הוא משבר האקלים". בזמן שזה בהחלט יכול להיות נכון, מייקל מאן, פרופסור למדעי האטמוספירה ואחד ממדעני האקלים הידועים בעולם, תיאר זאת כך:
"האם כיפת חום כזו הייתה יכולה להתפתח בצפון-מערב הפסיפיק ללא שינויי האקלים? בוודאי. האם היא הייתה קיצונית כל כך כמו מה שאנחנו פוגשים עכשיו ללא שינויי האקלים? כמעט בוודאות שלא".
גל החום הנוכחי כבר זכה לכותרת "גל החום הקיצוני בהיסטוריה האנושית המודרנית" וככזה, הוא מהווה דוגמה קשה וכואבת לאיום האדיר של גלי חום קיצוניים על בריאותם ושלומם של בני האדם, מערכות אקולוגיות ותשתיות. כבישים נסדקו והתעוותו, כבלים נמסו ושיבשו את אספקת החשמל, יבולים הושמדו ולפחות 800 בני אדם מתו מוות "פתאומי ולא צפוי" בתוך שבוע בלבד בקנדה ובארה"ב, פי 3 ממספר המקרים בתקופות מקבילות בשנים קודמות. בעיירה ליטון שבבריטיש קולומביה בקנדה, נשברו שיאי חום במשך 3 ימים ברציפות, עד שנמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בהיסטוריה הקנדית – 49.2 מעלות. 90% מהעיירה עלו באש לאחר מכן, בעקבות סערות אש וברקים שפרצו עקב התנאים הקיצוניים.
משבר האקלים במספרים
כיפת החום המסעירה את העולם מופיעה בתוך קונטקסט אקלימי רחב בעל מגמה ברורה. שריפות יער, גלי חום, הצפות וסערות עוצמתיות, עלו לארה"ב כמעט 100 מיליארד דולר בשנת 2020. התחממות כדור הארץ גורמת לגלי החום להיות ארוכים יותר, להשפיע על שטחים נרחבים יותר, לקרות בשכיחות הולכת ועולה וכמובן – להיות חמים וקיצוניים הרבה יותר.
מאז שנות ה-50' ניכרת עלייה בימי החום בכל רחבי הגלובוס. שכיחותם של גלי חום בארה"ב גבוהה פי 3 משכיחותם בשנות ה-60' של המאה הקודמת ובעשור האחרון הם מתרחשים בממוצע 6 פעמים בשנה. שכיחותם של חודשים חמים בהם נשברים שיאי טמפרטורה גבוהה פי 5 משכיחותם הצפויה ללא ההתחממות הגלובלית, וגודל השטחים המושפעים מגלי חום, גדל בחצי הכדור הצפוני(המספירה) ב-25%. אם לוקחים בחשבון שטחי ים, רדיוס השפעתם של גלי חום התרחב בחצי. בין השנים 2000-2016 עלה מספרם של בני האדם הנחשפים לגלי חום ב-25 מיליון.
למה זה כל כך משנה?
חום קיצוני הוא הקטלני מכל סוגי אירועי האקלים הקיצוניים. יותר מ-166 אלף בני אדם מתו מגלי חום קשים בין 1998-2017. כ-70 אלף מתוכם, מתו בגל החום הקטלני ששרר באירופה ב-2003. בארה"ב הורג חום קיצוני ב-30 השנים האחרונות, יותר בני אדם מאשר הצפות והוריקנים יחד. מחקרים מראים כי עקת חום צפויה לשלש את עצמה בצפון אמריקה עד שנת 2100, ללא פעולה אסרטיבית להפחתת פליטת גזי חממה, הנובעת ברובה מהפקה, שינוע ושריפה של דלקים פוסיליים.
כיפת החום והחוג הארקטי הרותח
הטמפרטורה הממוצעת בחוג הארקטי עלתה ב-2.3 מעלות צלזיוס מאז שנות ה-70', כמעט פי שניים מההתחממות העולמית הממוצעת. יוני 2019 היה החם ביותר בהיסטוריה של סיביר עם טמפרטורה ממוצעת הגבוה עד כדי 10 מעלות יותר מהממוצע באזור בין השנים 1981-2010. בחודש יוני 2020 נרשם שוב גל חום חסר תקדים כשנרשמה הטמפרטורה הגבוה ביותר שנמדדה אי פעם באזור: 38 מעלות צלזיוס שנמדדו ב-20 ביוני בעיר הרוסית ורחוניוסק (verkhoyansk) ברוסיה. ביוני השנה, נמדדה טמפרטורת קרקע של 48 מעלות. כן, 48 מעלות בחוג הארקטי. מעבר להשפעות הרסניות ובלתי הפיכות על הטבע הבתולי והמערכת האקולוגית הייחודית והשברירית של הקוטב, מה שקורה באזור הארקטי – לא נשאר בארקטי.
כיפת החום בצפון-מערב הפסיפיק מאופיינת במה שנקרא "חסימת אומגה", בגלל האופן בו מתעקל זרם הסילון הדומה לאות היוונית אומגה, ומותיר במרכזו את האוויר החם. זרם הסילון הוא נהר אוויר מהיר הנע בשכבות הגבוהות של הטרופוספירה, שכבת האטמוספירה הקרובה ביותר לכדור הארץ. הוא מקיף במסלולים המשתנים תדיר את הפלנטה ונוצר מניגודי טמפרטורה ברום הגבוה – אלה גורמים לניגודי לחץ, היוצרים רוח חזקה בכיוון קבוע. עם התחממותו המהירה של האיזור הארקטי, הבדלי הטמפרטורות והלחצים הולכים ויורדים ומשטר סירקולציית הרוחות משתנה – מה שמביא לשינויים במסלולו, מהירותו ואופיו של זרם הסילון באופן חסר תקדים.
כיפת חום היא למעשה מערכת מתמשכת של לחץ אוויר גבוה, בה האוויר החם יורד לתחתית האטמוספרה, מחמם ומייבש את הסביבה. האוויר החם מנסה לעלות למעלה אך נתקל בלחץ האוויר הגבוה שמוריד אותו חזרה. בכל פעם שהאוויר החם יורד למטה, הוא נעשה דחוס וחם יותר. למעשה, הלחץ הגבוה מתפקד כמו מכסה מעל סיר, האוויר החם נלכד ומצטבר ואינו יכול לצאת מהמערכת. האטה של זרם הסילון בעקבות התחממות החוג הארקטי, גורמת לו תחת נסיבות מסוימות, לנוע באופן מפותל ויציב המאפשר למערכות לחץ אוויר גבוה להישאר נעולות מעל איזור ספציפי. האוויר החם מדכא את יצירת העננים ואינו מאפשר חדירת מערכת אקלימית אחרת למשך ימים ואף שבועות.
ברוכים הבאים לנורמלי החדש
חסימות אומגה דומות הן האחראיות על רבים מגלי החום המשמעותיים בעשורים האחרונים ביניהן גל החום הקטלני של 2003, 2006, 2015 וכן, גלי החום הנוכחיים בצפון אמריקה, מזרח אירופה, רוסיה וסיביר. בעוד שאירועי חום קיצוניים מתרחשים לאורך כל ההיסטוריה והם תופעה מטאורולוגית ידועה, בדוח החמישי של ה-IPCC שפורסם ב-2013 נכתב כי "סביר מאוד שבני האדם תורמים לשינויים המובהקים בגלי חום מאז שנת 1950 וכמעט בטוח שטמפרטורות חום קיצוניות יהפכו לאירוע שכיח יותר ויותר, ככל שהטמפרטורה הגלובלית תמשיך לעלות". מדען האקלים ד"ר ניקוס כריסטידיס כותב על כיפת החום ההיסטורית: "ללא שינויי אקלים אנתרופוגניים (בהשפעת האדם), היה זה כמעט בלתי אפשרי לפגוש טמפרטורות שוברות שיאים במערב ארצות הברית בחודש יוני. הסיכוי של אירוע כזה להתרחש באופן טבעי הוא פעם בעשרות אלפי שנים. עד סוף המאה, אירועים מעין אלו יהיו יותר צפויים מאשר לא. ההשפעה האנושית צפויה להגדיל את הסיכוי להישנות שבירת שיאים כזו, פי אלפים רבים".
לאור הנתונים, הסטטיסטיקות ובעיקר – לנוכח אירועים קיצוניים כל כך, ההתעקשות על כך שאירוע בודד אינו מעיד על הכלל, משרתת בעיקר את הכוחות המבקשים להשאיר את מצב העסקים כרגיל. במקרה הזה, הכלל בהחלט מעיד על האירוע הבודד ומראה כי תם עידן ההכחשה: כיפת החום הקטלנית הגיעה שבועיים בלבד לאחר גל חום נוסף בארה"ב שרבים מאזוריה חווים בצורת חמורה ונמצאים בסיכון גבוה לעונת שריפות קשה במיוחד. במקביל אליה, התרחשו מגוון אירועי מזג אוויר קיצוניים בכל העולם – החל מגלי חום, דרך הצפות ושטפונות וכלה בשריפות קשות ומפולות בוץ. המדענים מתריעים על כך עשורים ובשנים האחרונות כולנו, גם במערב העשיר, מתחילים להרגיש כי משבר האקלים הוא לא עניין רחוק אלא קורה כאן ועכשיו והוא הולך ומחמיר במהירות.
אך כמו שהמדע ברור, כך גם ברור מה עלינו לעשות – מעבר מהיר לאנרגיה נקייה והתייעלות אנרגטית הם חיוניים על מנת למתן את הסיוט המתמשך של אירועי קיצון ההולכים ומסלימים. הפסקת השימוש בדלקים פוסיליים מזהמים יסייעו לנו לייצב את האקלים, ישפרו את בריאותנו ויגן על עתידנו ועתיד ילדינו.