
המשרד להגנת הסביבה לוקח אחריות מסויימת ומטפל במגוון זרמי פסולת ובהם פסולת פלסטיק, אריזות, צמיגים, אלקטרוניקה ועוד, תחת חוקי אחריות יצרן מורחבת. בכל הנוגע לפסולת טקסטיל, מסתמך המשרד על כמה חברות ישראליות, הגדולה והמוכרת מביניהן היא חברת ״רוזניר״, אשר הינן חברות פרטיות ומגדירות עצמן כחברות העוסקות במיחזור. חברות אלו קיבלו רישוי עסקי מהמשרד להגנת הסביבה, ללא כל מחויבות לדווח על כמות פסולת הטקסטיל שהן אוספות, או מה בדיוק הן עושות איתה לאחר מכן. חברות אלו, המאושרות על ידי המשרד להגנת הסביבה, זוכות במכרזים ומשלמות לעיריות מאות שקלים עבור כל טון של בגדים הנאסף בשטחן במיכלי איסוף הבגדים הפזורים ברחבי הערים. כך החברות הפרטיות פוטרות את המשרד להגנת הסביבה מהצורך להתעסק בפסולת טקסטיל, והעיריות מרוויחות כסף משיווק מיכלי המיחזור לציבור כפתרון בר-קיימא לבגדים המיותרים.

מתוך היכרותינו עם צדדיה המפוקפקים של תעשיית האופנה העולמית, יצאנו בגרינפיס ישראל לתחקיר עצמאי שמטרתו להבין מה באמת קורה עם הבגדים שהישראלים מקפידים להניח במיכלי מיחזור הטקסטיל ברחבי הארץ. באתר חברת ״רוזניר״ נכתב כי הבגדים שנאספים ממויינים ל-3 סוגים עיקריים:
1. בגדים במצב טוב נארזים ומועברים לשימוש חוזר.
2. בגדים העשויים סיבי צמר ואקרילן נשלחים לריסוק ומיחזור.
3. בגדים שאינם עונים על קטגוריות אלו נחתכים ונשלחים למפעלים ומוסדות כמטליות בד לניקוי.
במסגרת התחקיר אספנו 24 פריטי לבוש, כולם במצב טוב וראויים ללבישה ואף למכירה בחנויות יד-שניה. לבגדים אלו תפרנו במקום מוסתר את ה'אייר-תאג', תגיות GPS המאפשרות לנו לעקוב בזמן אמת אחר מיקומם של פריטי הלבוש, בהסתמך על קליטה סלולרית מהמכשירים הסלולריים שנמצאים בקרבתם. פריטי הלבוש הועברו למתנדבי ומתנדבות גרינפיס ישראל בכל הארץ, מצפת בצפון ועד באר שבע בדרום. המתנדבים השליכו את הבגדים במיכלי איסוף הבגדים המפוזרים בערים וברשויות, כאשר 20 פריטים הוכנסו למיכלי איסוף של חברת ״רוזניר״ ו-4 פריטים הוכנסו למיכלים של חברת ״אינפיניה״.
מסע מסביב לעולם
במשך כ-10 חודשים ניהלנו מעקב ורישום אחר תנועתם של הבגדים ותיעדנו את מסעם ואת גורלם הסופי. תוצאות התחקיר מראות כי ישראל אינה שונה ממדינות מערביות רבות ברחבי העולם, בהן חברות דוגמת ״רוזניר״ ו״אינפיניה״, מהוות חלק משרשרת בינלאומית בה בגדים משומשים במצב טוב אינם נמכרים שוב בשוק המקומי ואינם באמת מתמחזרים באופן בר-קיימא. במקום זאת, הם נשלחים אל עבר גורל לא נודע במדינות אפריקה ואסיה, ובמקרה שלנו, גם לחצר האחורית המקומית – כפרים ערביים ופלסטיניים.
מתוך 20 הפריטים במיכלי רוזניר, 11 הגיעו לאחר מסע מרובה תחנות של למעלה מ-10,000 ק״מ, לנמלים במדינות באפריקה, מרביתם בטוגו וגאנה, הנחשבת ליבואנית השנייה הגדולה בעולם של ביגוד יד-שנייה עם כ-15 מיליון פריטים המיובאים בכל שבוע. 3 פריטים הגיעו לכפרים ערביים ופלסטיניים וה-6 הנותרים, אבדו עקבותיהם, רובם לאחר שהגיעו לאזור התעשייה ברקן, שם קיימת חברה בשם ״רוזניר״ המוגדרת כחברה ל'מטליות בד וגלילי נייר״. במפעל החברה ככל הנראה ״שונמכו״ בגדים במצב טוב, מוחזרו למטליות חד-פעמיות והפכו הלכה למעשה לפסולת.

מודל עסקי משגשג של בגדים מעופשים
בביקור שערכנו בתחנת האיסוף של חברת רוזניר באזור התעשייה ברקן, אליה הגיעו מרבית הבגדים כתחנת מיון ראשונה – ראינו מכולה מועמסת בבאלות של בגדים דחוסים. כפי שעולה בבירור מהמעקב אחר הבגדים, באלות אלה עוברות מסע ארוך ופעמים רבות יעדן הסופי הוא מדינות אפריקה. קוביות אלו מכונות בשווקים האפריקאים ״מיטומבה״, ״חבילה״ בסוואהילי. המונח משמש גם לתיאור הבגדים שמגיעים ארוזים בחבילות אלו. בגדים אלה נשלחים ליבשת אפריקה ולמדינות נוספות בדרום הגלובלי יחד עם סחורה רבה שאינה ראויה לשימוש, הנהרסת פעמים רבות במהלך השילוח עקב צבירת עובש.
למרות זאת, חישוב פשוט מגלה כי גם בניכוי העלויות התפעוליות, המסחר בבגדים משומשים, ללא קשר למצבם, מניב רווחים נאים לחברות המייצאות טקסטיל. חברות המיחזור הישראליות משלמות לרשויות מקומיות כ-400 ש״ח לטון בגדים משומשים, אולם זה נמכר לסוחרים בגאנה בסדר גודל של בין 2500 ל-9000 ש״ח. סוחרי הבגדים האפריקאים מחוייבים לקנות את הבגדים בחבילות שמשקלן הממוצע הוא 55 ק״ג, אולם תכולת החבילה וטיבה מתגלות רק לאחר פתיחתה. כ-40% מהבגדים בחבילות אלה נמצאים כלא ראויים. מדובר במיליוני פריטים כל שבוע, הממשיכים להתגלגל במדינה בה אין תשתיות מתאימות למיחזור או טיפול בפסולת טקסטיל. מרבית הבגדים מוצאים את דרכם לשטחים הפתוחים, למטמנות, לנחלים ולמשרפות, מזהמים בדרכם את האוויר, האדמה והמים בכימיקלים ופוגעים בסביבה, בתיירות ובבריאות האזרחים. כך ממשיכה תעשיית האופנה לעשות כסף תוך רמיסת הסביבה, והפיכת מדינות הדרום הגלובלי לאתר ההטמנה של תעשיית האופנה המהירה.
הקולוניאליזם החדש
בעיית פסולת הטקסטיל העולמית והישראלית, מלמדת אותנו פעם נוספת על החשיבות של הדגשת הקשר הישיר בין קפיטליזם וצרכנות יתר, זיהום הסביבה לבין משבר האקלים וניצול מדינות ואוכלוסיות מוחלשות. ערימות הבגדים המרקיבות ברחבי גאנה ודומותיה, הוא המקום בו חברות ענק בינלאומיות מנצלות מדינות מהדרום הגלובלי, על משאבי הטבע שלהן והאוכלוסייה המקומית, על מנת למקסם את הרווחים שלהן באופן המדגים בצורה הברורה ביותר מהו ניאו-קולוניאליזם: מונח המתאר את המשך השליטה וההשפעה של מדינות או תאגידים וחברות בינלאומיות על מדינות מהדרום הגלובלי, גם לאחר שהשליטה המדינית הרשמית הסתיימה. ניאו-קולוניאליזם הוא דרך עקיפה של בעלי הכח והמשאבים, לכפות נורמות או לנצל משאבים, כאשר הכלים לשליטה הינם כלכליים ותרבותיים ולא צבאיים.

הבנה זו מחייבת הסתכלות רחבה על הקשר בין המאבקים הסביבתיים והחברתיים שלנו, והצורך בקידום אלטרנטיבות תרבותיות, כלכליות ופוליטיות שיובילו לצדק סביבתי אמיתי. התחקיר שלנו שופך אור על התנהלות מערכתית שגורמים רבים היו מעדיפים שלא נדע על קיומה. אשליית מיחזור הבגדים היא למעשה מערך עולמי שלם הפועל בצורה מלאה גם בישראל, אשר נועד לאפשר לנו להמשיך לצרוך בגדים חדשים ללא הבחנה. המרוויחות העיקריות הן כמובן חברות הבגדים ותעשיית האופנה המהירה. כך, תוך שיווק אגרסיבי ומאמצי גרינווש, ממשיכה מכונת הזיהום הגלובלית של תעשיית האופנה, למכור לנו מוצרים שאיננו באמת צריכים: בגדים באיכות ירודה, מבוססי נפט וכימיקלים, שמהר מאוד ימשיכו הלאה כחלק ממערכת המבוססת על ניצול עובדים ומשאבי טבע, זיהום קרקע ונהרות ופגיעה בבריאות של כולנו.
הפתרון לבעיית הטקסטיל לא נעוץ בשיפור מערך המיחזור, אלא בשינוי יסודי של האופן בו אנו חושבים על אופנה – על כמויות הייצור הראשוני, על החומרים בהם אנו משתמשים, על העיצוב והאיכות של הבגדים ועל חזרה למודלים מקיימים בהם אנו צורכים הרבה פחות בגדים חדשים. מנגד, על הבגדים המיוצרים להיות איכותיים, עמידים לאורך זמן, ברי תיקון וניתנים לשימוש חוזר. התעשייה, כדרכם של תאגידים, לא תשתנה מתוך רצון טוב. לכן החלטנו בגרינפיס להוריד את הכפפות ולקדם, לראשונה בישראל, חקיקה שתקדם אופנה מקיימת ומעגלית – חוק אחריות יצרן מורחבת לבגדים – כפי שמקודם כעת בגרסאות שונות במספר מדינות ברחבי העולם. החוק יטיל על יצרניות ויבואני הבגדים את האחריות לבגדים איכותיים וסביבתיים יותר, ירסן את צריכת היתר הפראית העומדת בבסיס משבר פסולת הטקסטיל ויפחית באופן משמעותי את הזיהום הנובע מתעשיית האופנה.
לצד שינויי חקיקה והטלת האחריות על היצרנים, כולנו יכולים לקנות חכם יותר ולדאוג טוב יותר למה שכבר יש לנו. התרבות המודרנית מתאפיינת בבזבוז, פסולת וצריכה בלתי פוסקת, אבל לנו כצרכנים יש הרבה כוח בידיים. אופנה יד-שנייה, תיקון, מיחדוש והחלפת בגדים, צריכים ויכולים להפוך לנורמלי החדש למען האקלים, הסביבה והבריאות של כולנו.

תחקיר בלעדי של גרינפיס חושף מה קורה עם הבגדים שהשלכנו למכולות המיחזור.
אני רוצה לעזור