פברואר 2021. הקישון, הנחל שכולנו נאבקים עשורים כדי להחזירו לחיים משנים ארוכות של זיהום, התמלא פתאום באלפי כדוריות פלסטיק לבנות וזעירות. "דמעות של בנות ים", כך קוראים להן בשפה ציורית, אבל במציאות מדובר בנורדלים, חומר גלם פלסטי (מיקרופלסטיק) שחונק את שרשרת המזון וממלא את מערכות הטבע בכימיקלים רעילים. הצוותים של רשות הנחל והאזרחים שמצאו את הדליפה נדהמו: פריצה של ממש בגדר המפעל 'כרמל אולפינים' הזרימה את הפלסטיק הזה לתוך הקישון, וממנו הישר לים. באותם ימים, המראה היה כמעט סוריאליסטי: בזמן שהנורדלים נשטפו לים, מעל לראשינו בערו הלפידים של בז"ן, פולטים טונות של גזים מזהמים – תזכורת אלימה לכך שהמפרץ שלנו מנוהל כחצר אחורית נשכחת ומוזנחת של התעשייה הפטרוכימית.
מחדל ידוע מראש
הסיור שנערך בעקבות הגילוי חשף את עומק ההפקרות: חומר פולימרי שנערם בשטח המפעל, כבישים מלוכלכים ותעלות ניקוז שפשוט "שכחו" לסנן את הרעל. ומה קרה מאז? המפעל מיהר להגביה חומות, לשכלל את המאצרות ולשלוח מטאטאי כביש בתדירות גבוהה יותר. פעולות שזועקות "אנחנו אשמים", אבל בשפה הרשמית? הכחשה מוחלטת. השיא הגיע כשהנהלת כרמל אוליפינים החליטה לבדוק את עצמה. באופן אירוני לחלוטין, הם בדקו את החומר שנאסף מהנחל וקבעו, באופן מפתיע, שזה לא שלהם.
אף גורם חיצוני לא ערך בדיקה משווה, ואף אחד לא נדרש לשלם פיצויים על הנזק שנגרם לנחל ולחופי מפרץ חיפה. במקום אכיפה מרתיעה, הם קיבלו "התראה" בלבד. כפרס ניחומים, כרמל אולפינים הגדילו לעשות ושלחו סירת ניקוי שתאסוף את מה שהם טענו שכלל לא שייך להם. כך נראה Greenwash בהתגלמותו: לגרום לזיהום, להכחיש אותו, ואז להצטייר כמושיעים שבאו לנקות. עיצום בגובה של למעלה מ-18 מיליון ש״ח שהטיל המשרד להגנת הסביבה על המפעל ב-2024 בגין הפרת היתרי פליטות מכוח חוק אוויר נקי, מראה שאם החברה מנסה להפחית את הפגיעה שלה בסביבה או בבריאות הציבור – הרי שהיא עושה זאת למראית עין בלבד.
מפסיקים לשתוק
השינוי הגדול מתחיל לא פעם בזכות כוח המתנדבים של גרינפיס ישראל, אלו שנרתמים פעם אחר פעם לעזוב הכל, לצאת לשטח ולהביט למפגעים הסביבתיים ישר בעיניים. ארבע שנים אחרי תיקוני הקוסמטיקה של 2021 (אותן חומות שהוגבהו ותעלות שנוקו) יצאנו במאי ויוני 2025 לבדוק מה השתנה באמת. בניקיונות שערכנו בשמונה חופים ובנחל הקישון, התמונה הייתה ברורה: הנורדלים בכל מקום. המחדל לא נעלם, הזיהום פשוט הפך לחלק מהסביבה.
כשפרסמנו את ממצאי התחקיר ביולי 2025, התגובה של קבוצת בז"ן (בראיון לעדי זריפי בחדשות 12) הייתה צפויה, אך מקוממת. במקום לקחת אחריות, הם בחרו לתקוף: הם טענו שמדובר ב"ניסיון לקעקע את הלגיטימיות של התעשייה הישראלית" והסבירו לציבור שהמקור למיקרופלסטיק הוא בכלל צמיגים ובקבוקים, ולא תוצרי הייצור שלהם.
זו התשובה שלנו לזריקת האחריות הזו – אל תתבלבלו מנסיון ההטעייה של תעשיית הפלסטיק והנפט. נכון, הים והחופים שלנו סובלים מסוגים שונים של זיהום מיקרופלסטיק, אבל יש הבדל תהומי בין בקבוק שהתפורר לבין "נורדלים", חומר גלם ראשוני שיוצא ישירות מפס הייצור של כרמל אולפינים, ולא היה לפני כן אף מוצר אחר. כשאנחנו מוצאים את הכדוריות האלו בגדות הקישון, אנחנו מוצאים את טביעת האצבע המזהמת של המפעל.
על דבר אחד יש הסכמה גורפת: כל פלסטיק שמגיע לחוף, בין אם הוא חומר גלם ובין אם הוא מוצר שנזרק, פשוט לא שייך לשם. הים שייך ליצורים החיים, לטבע ולציבור, לא לתעשיות מזהמות. תשובת כרמל אולפינים, יצרנית הנורדלים היחידה בישראל, היא תשובה קלאסית של מי שאין לו דין ואין דיין. האהבה שלנו למדינה הזו ולחופים שלה, היא זו שמוציאה אותנו לשטח. המאבק שלנו הוא לא נגד התעשייה הישראלית, אלא נגד תרבות של זיהום והכחשה שפוגעת בטבע הרגיש והיפה של ישראל.
העתיד שבו האוויר והים חוזרים לבעליהם החוקיים: הציבור.
חמש שנים אחרי המחדל, אנחנו כבר לא מסתפקים בתיקון חומות או בניקוי מקומי. החזון שלנו ברור – מפרץ חיפה חייב להשתחרר מהלפיתה החונקת וההרסנית של התעשייה הפטרוכימית. זה מתחיל עם יישום החלטת הממשלה (תמ"א 75) לסגירת מפעלי בז"ן, וממשיך אל הזירה העולמית עם אמנת הפלסטיק הבינלאומית.
האמנה הזו, שנולדה מתוך החלטה היסטורית של האו"ם ב-2022, היא הדרך שלנו לעשות את מה שגרינפיס דורש כבר שנים: "לסגור את הברז". אי אפשר לפתור את זיהום הים רק באמצעות ניקוי חופים או מיחזור. פתרון אמיתי חייב להתייחס לכל מחזור החיים של הפלסטיק, מהרגע שהוא מיוצר כפולימר ועד לסוף חייו. החזון שאנחנו מקדמים, אליו הצטרפה ישראל לאחרונה כחלק מ"קואליציית המדינות השאפתניות", יצמצם באופן דרמטי את ייצור הפלסטיק הראשוני, וימנע את ייצורם של פולימרים מסוכנים.
כשאנחנו "סוגרים את הברז" ברמה הגלובלית, אנחנו מבטיחים שהנורדלים האלו פשוט לא ייווצרו מלכתחילה. אנחנו רואים בעיני רוחנו עתיד שבו הקישון הוא ריאה ירוקה ושוקקת חיים, שבו הילדים שלנו נושמים אוויר נקי ללא פחד מלפידים בוערים, ובו הכלכלה שלנו נשענת על אנרגיה מתחדשת. מדובר בתוכנית עבודה מחייבת משפטית שמונחת על השולחן, והיא הדרך היחידה להבטיח ש"דמעות בנות הים" לא יחנקו את המפרץ או הים שלנו – לעולם.
הבלוג נכתב על ידי נטע שליט, מנהלת תחום צרכנות בגרינפיס ישראל.
