בשנת 2018 חגגנו בגרינפיס ישראל ניצחון במאבק הארוך והמטלטל, בקמפיין שהובלנו לסגירת המפעל המזהם ביותר בישראל – היחידות הפחמיות הישנות והמזהמות של חדרה, יחידות 1-4 של אורות רבין. ההכרזה של שר האנרגיה דאז, יובל שטייניץ, קבעה שמדינת ישראל תפסיק להשתמש בפחם עד סוף שנת 2025.
אך בשנים האחרונות נוכחו לדעת פעם נוספת שהצהרות לחוד – ומציאות לחוד. היחידות הפחמיות (יחידות 1-4) בתחנת הכוח אורות רבין שבחדרה היו אמורות להיסגר כבר ביוני 2022, אך סגירתן מתעכבת שוב ושוב מטעמים שונים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שתחנת הכוח אורות רבין, המפעל המזהם בישראל, גורמת לתמותה מוקדמת של למעלה מ-300 איש מדי שנה, והעלויות הישירות מהמשך השימוש בפחם ביחידות אלו נאמדו בכ-1.5 מיליארד בכל שנה.
לאחרונה נודע לנו, במכתב שפורסם על ידי חברת ניהול מערכת החשמל "נגה", שהממשלה החלה לדון באפשרות לדחות את תאריך היעד להפסקת פעילות היחידות הפחמיות 1-4, משנת 2026 לשנת 2035 – כמעט עשור!
המבקשים לדחות את הפסקת השימוש בפחם טוענים כי הסיבה לכך היא שמירה על הביטחון האנרגטי, בשל האיומים על משק החשמל, ובאופן ספציפי על אסדות הגז, מה שמצריך את המשך ייבוא הפחם לצורך גיוון מקורות.
עם זאת, ההסתמכות על תחנות כוח שהוקמו במאה שעברה, בחדרה ובאשקלון, שקולטות פחם שמגיע בספינות דרך הים, וספגו איומים זהים לאלו של אסדות הגז במהלך המלחמה – היא פתרון עגום ליצירת ביטחון אנרגטי בישראל.
אם השיקול הוא אכן גיוון מקורות האנרגיה של המצב הביטחוני – כדאי שבמקום להתבסס על שתי תחנות ישנות, מזהמות, מטרות פגיעות בלב ערים גדולות בישראל – ממשלת ישראל תקדם פריסה של עשרות מתקנים סולאריים בשילוב מתקני אגירה ברחבי הארץ, תפעל להטמעת התייעלות אנרגטית ותסיר חסמים שמונעים היום מהמהפכה הסולארית להתפשט ברחבי הארץ.
