נכתב על ידי הילה אטקין, ראש תחום אקלים ואנרגיה, גרינפיס ישראל

רקע: מהי התוכנית ומה מצב האנרגיות המתחדשות בישראל?

התוכנית האסטרטגית הלאומית לאנרגיות מתחדשות לשנת 2035, שפורסמה על ידי משרד האנרגיה והתשתיות להערות הציבור במאי 2026, נועדה להפוך את יעדי האנרגיות המתחדשות ממסגרת מדיניות כללית לתוכנית עבודה ממשלתית. התוכנית מנסה לענות על השאלה המרכזית של העשור הקרוב: כיצד ישראל יכולה להפוך פוטנציאל סולארי משמעותי להספק מותקן, מחובר ופועל בקצב הנדרש.

נקודת המוצא של התוכנית היא שישראל אינה סובלת ממחסור בפוטנציאל לייצור אנרגיה מתחדשת. להפך: לפי מיפוי משרד האנרגיה, קיים בישראל פוטנציאל רחב בהרבה מהתוספת הנדרשת עד 2035. האתגר המרכזי הוא מימוש: חיבור לרשת, זמינות קרקע, תכנון, רגולציה, ודאות כלכלית ותיאום בין כלל גופי הממשלה.

נכון לסוף שנת 2025, בישראל מותקנים כ-8 GW של אנרגיות מתחדשות, המספקים מעט מעל 16% מצריכת החשמל. מדובר בהתקדמות משמעותית לעומת העשור הקודם, אך עדיין בקצב שאינו מספק. ישראל לא עמדה ביעד הביניים של 20% אנרגיות מתחדשות לשנת 2025, והיעד שנקבע לשנת 2030, 30% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, נמצא בסיכון ממשי, כאשר לפי הערכות רשות החשמל הוא צפוי להיות מושג באיחור אם לא תהיה האצה משמעותית.

בהשוואה בינלאומית, מצבה של ישראל מורכב. מצד אחד, ישראל נהנית ממשאב שמש משמעותי, שוק סולארי מתפתח ועלויות ייצור, שהפכו את האנרגיה הסולארית לאחת החלופות התחרותיות ביותר. מצד שני, שיעור האנרגיות המתחדשות בישראל עדיין נמוך בהשוואה למדינות OECD רבות, ורחוק מהמגמות העולמיות. בעולם, שיעור ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות כבר חצה את רף ה-30%, ועל פי תחזיות בינלאומיות צפוי להגיע לכ-60% עד שנת 2035.

התוכנית בוחנת יעד של 35%–40% ייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות עד 2035. לפי הניתוח הממשלתי, יעד של 35% ידרוש כ-22 GW הספק מותקן, ואילו יעד של 40% ידרוש כ-26 GW. התוכנית מכוונת בפועל להיערכות להספק של כ-26 GW עד 2035 כלומר תוספת של כ-14 GW מעבר להספק הקיים ולהספק שכבר מצוי בהקמה (כ- 4 GW).

כדי להגיע ליעד זה, התוכנית מציעה תמהיל המבוסס על כמה סגמנטים: אגרו-וולטאי, מתקנים קרקעיים, דו-שימוש וטכנולוגיות נוספות. היא גם מדגישה כי רשת החשמל היא צוואר הבקבוק המרכזי של המעבר לאנרגיות מתחדשות, וכי ללא פיתוח רשת, אגירה, ניהול חכם וגמישות מערכתית הפוטנציאל הקיים לא יתורגם להספק מחובר ופועל.

גרינפיס ישראל מברך על עצם פרסום התוכנית ועל המעבר משיח כללי על יעדים לשיח של יישום, תמהיל, חסמים ומנגנוני ביצוע. עם זאת, התוכנית עדיין אינה מספקת מענה מלא לכמה שאלות יסוד: כיצד מצמצמים את התלות בגז טבעי? האם היעד השאפתני מספיק ביחס למשבר האקלים? כיצד מונעים פגיעה מיותרת בשטחים פתוחים? כיצד מבטיחים שהמעבר לאנרגיות מתחדשות יהיה גם צודק, קהילתי ונגיש לציבור הרחב? וכיצד נערכים לביקושי חשמל חדשים של חוות שרתים ובינה מלאכותית מבלי לבלוע את כל תוספת האנרגיה המתחדשת?

תגובת גרינפיס ישראל

זו התגובה שנשלחה על ידי גרינפיס ישראל לתוכנית האסטרטגית הלאומית לאנרגיות מתחדשות לשנת 2035. התגובה נכתבה על ידי הילה אטקין, ראש תחום אקלים ואנרגיה בגרינפיס ישראל.

להלן עיקרי ההערות, המתמקדות בהפחתת התלות בדלקים פוסיליים, העלאת רמת השאפתנות של היעדים, תעדוף רשת ואגירה לאנרגיות מתחדשות, מיצוי דו-שימוש ונכסי ציבור, צדק אנרגטי, גמישות הביקוש, חוות שרתים, מגוון ביולוגי וכלכלה מעגלית.

עיקרי ההערות

• גמילה מגז טבעי ופליטות: התוכנית מתמקדת בהגדלת היצע האנרגיות המתחדשות, אך אינה כוללת מפת דרכים להפחתת ייצור החשמל מגז ופחם. בהיעדר יעד או לוח זמנים לצמצום השימוש בדלקים פוסיליים, קיים חשש לנעילת השקעות בתשתיות גז ארוכות טווח.
• רמת השאפתנות ויעדי האקלים: התוכנית מציבה יעד של 35%–40% אנרגיות מתחדשות עד 2035. יעד זה אינו עומד בקנה אחד עם תחזיות ה-IEA, שלפיהן שיעור האנרגיות המתחדשות בעולם צפוי להגיע לכ-60% עד 2035, ואינו משקף את הדחיפות הנדרשת לנוכח משבר האקלים. קיים סיכון שישראל תישאר בפיגור טכנולוגי וכלכלי ותחמיץ את יעדיה האקלימיים. לכן יש לבחון תרחיש גבוה נוסף של לפחות 50% ייצור מאנרגיות מתחדשות עד 2035, ולהציג את המשמעויות התכנוניות, הכלכליות והרשתיות שלו.
• תעדוף רשת למתחדשות: התוכנית מזהה את רשת החשמל כצוואר הבקבוק המרכזי, אך אינה קובעת מנגנון ברור המבטיח קדימות למתקני אנרגיה מתחדשת ואגירה על פני תחנות גז חדשות בחיבור לרשת ובהקצאת קיבולת. הסיכון הוא שתפיסת קיבולת רשת על ידי יצרני חשמל מגז תמנע או תעכב את מימוש פוטנציאל האנרגיות המתחדשות. יש לקבוע מנגנון תעדוף ברור לחיבור מתקני אנרגיה מתחדשת ואגירה בתהליכי פיתוח הרשת והקצאת קיבולת החיבור.
• מיצוי פוטנציאל דו-שימוש: לא ברור מדוע מתוך פוטנציאל דו-שימוש של כ-12 GW נבחר יעד של כ-4 GW בלבד. בחירה זו עלולה להגביר את הלחץ לפיתוח מתקנים קרקעיים בשטחים פתוחים ובשטחים בעלי רגישות סביבתית. מומלץ להציג את הנחות העבודה שהובילו לבחירה זו ולבחון הגדלה של חלקו של הדו-שימוש בתמהיל היעד.
• שיתוף ציבור ודמוקרטיזציה: התוכנית מציעה הקמת מנגנון One-Stop-Shop להאצת הליכי רישוי, אך אינה משלבת בתוכו מנגנוני שקיפות ושיתוף ציבור. קיים חשש כי מסלולים מהירים יובילו לדריסת אינטרסים קהילתיים ולפגיעה בדמוקרטיזציה של משק האנרגיה. יש להבטיח שמערכת ה-One-Stop-Shop תכלול ממשק שקיפות לציבור, שיאפשר הגשת השגות סביבתיות וחברתיות בשלב מוקדם, וכן לשלב נציגי חברה אזרחית במנגנוני ההיגוי והבקרה.
• צדק חלוקתי והסרת חסמים בבתים משותפים: רף ההסכמה של 66% עדיין מהווה חסם משמעותי בבניינים משותפים, במיוחד בבניינים ותיקים המאופיינים בריבוי בעלים ודיירים. התוכנית מציעה מנגנון הלוואות לוועדי בתים וקידום מודל של זיכוי וירטואלי לדיירים. עם זאת, צעדים אלו אינם מסירים באופן מלא את החסמים המרכזיים המעכבים התקנות בבניינים משותפים, במיוחד בבניינים ותיקים ובשכונות מוחלשות. מודל המבוסס על הלוואות אינו נותן מענה מספק לאוכלוסיות מוחלשות ולמשקי בית החוששים מנטילת חוב. כתוצאה מכך, אוכלוסיות המתגוררות בבניינים ישנים ובשכונות מוחלשות עלולות להישאר מחוץ למעבר לאנרגיה מתחדשת, באופן שיעמיק פערים חברתיים ואנרגטיים ויצמצם את מימוש פוטנציאל הייצור בגגות משותפים. יש להפחית את רף ההסכמה ל-51%, לקדם מנגנון זיכוי וירטואלי בטווח הקצר, ולשלב מענקים ייעודיים בהיקפים משמעותיים עבור דיור ציבורי, בניינים ותיקים ושכונות מוחלשות.
• תקציבי מו״פ לטכנולוגיות משלימות: התוכנית מציעה להעלות את התמיכה במו״פ אנרגיה ל-1% מכלל ההוצאה הממשלתית על מו״פ, בדגש על אנרגיות מתחדשות ואגירה, אך אינה מפרטת יעד תקציבי רב-שנתי, אבני דרך או חלוקה בין תחומי המחקר השונים. בנוסף, אין בה התייחסות ייעודית לטכנולוגיות משלימות כגון אגירה ארוכת טווח, גמישות ביקוש, רשת חכמה, אנרגיה תרמית וטכנולוגיות נוספות הנדרשות למשק חשמל מבוזר ועמיד. הסיכון הוא המשך תלות בתמהיל ייצור מצומצם המבוסס בעיקר על אנרגיה סולארית, לצד פיגור בפיתוח פתרונות שיידרשו לשילוב היקפים גבוהים של אנרגיה מתחדשת. יש לקבוע יעד תקציבי רב-שנתי מחייב למו״פ אנרגיה, לצד הקצאה ייעודית לטכנולוגיות משלימות שאינן פוטו-וולטאיות.
• AI, חוות שרתים וחוסן מערכת החשמל: התוכנית מתייחסת לצורך ברגולציה לחיבור חוות שרתים לייצור ואגירה מקומיים, אך אינה קובעת מסגרת מחייבת שתבטיח כי צריכת החשמל של חוות שרתים לא תפגע בעמידה ביעדי האנרגיות המתחדשות. הביקוש הגובר מחוות שרתים ובינה מלאכותית עלול “לבלוע” חלק משמעותי מתוספת האנרגיה המתחדשת שתוקם בעשור הקרוב. לכן יש להתנות הקמת חוות שרתים חדשות במימון או בהקמה של הספק מתחדש תואם, בשילוב מתקני אגירה ובדרישות מחייבות של 100% אנרגיה נקייה בתוספת כושר ייצור חדש.
• ניהול צד ביקוש וגמישות ביקוש: התוכנית מזכירה פיתוח כלים לניהול גמישות בטווח הארוך, אך אינה מציגה אסטרטגיה אופרטיבית, יעדים כמותיים או תמריצים מיידיים לצרכנים. ללא ניהול ביקוש משמעותי, ישראל עלולה להקים הספקי ייצור ותשתיות מיותרים רק כדי להתמודד עם שיאי ביקוש שניתן היה לשטח באמצעות ניהול צריכה חכם. יש להגדיר יעד כמותי לניהול ביקושים, לרבות יעד להפחתת 10% משיא הביקוש באמצעות ניהול צריכה חכם עד 2035.
• ביטחון מזון ומגוון ביולוגי באגרו-וולטאי: התוכנית נשענת על תוספת משמעותית של כ-5  GW מאגרו-וולטאי, אך חסרים בה קריטריונים אקולוגיים מחייבים למניעת פגיעה בבתי גידול, במאביקים ובמערכות אקולוגיות חקלאיות. הסיכון הוא פגיעה בלתי הפיכה במגוון הביולוגי ובביטחון המזון, בין היתר באמצעות “חקלאות פיקטיבית” שתשמש כסות להקמת מתקני ייצור בלבד. יש לקבוע קריטריונים אקולוגיים מחייבים וניטור השפעות על מגוון ביולוגי במסגרת פרויקטים אגרו-וולטאיים.
• ניהול פסולת וכלכלה מעגלית: התוכנית אינה כוללת התייחסות מספקת לטיפול בפסולת פאנלים סולאריים וסוללות אגירה. גידול מאסיבי להספק של 26 GW ייצור בעתיד כמויות משמעותיות של פסולת אלקטרונית. ללא מנגנון מתאים, עלול להיווצר מפגע סביבתי חדש של פאנלים וסוללות במטמנות. יש להוסיף לתוכנית פרק ייעודי בנושא “ניהול סוף חיי מוצר”, ולקבוע מנגנון אחריות יצרן מורחבת למחזור פאנלים סולאריים וסוללות אגירה.
• צדק אקלימי וחוסן קהילתי: התוכנית מתמקדת בחסמי ישימות וכלכלה, אך אינה כוללת התייחסות מספקת לצדק חלוקתי, אנרגיה קהילתית ועוני אנרגטי. ללא מסלולים ייעודיים, המעבר לאנרגיה מתחדשת עלול להעמיק פערים חברתיים ולהותיר יישובי פריפריה ורשויות מוחלשות כ“חצר אחורית” של תשתיות, במקום להפוך אותן לשותפות ולנהנות מהמעבר. יש לכלול מסלול ייעודי לאנרגיה קהילתית ובעלות מקומית, בדגש על רשויות מקומיות, קהילות ויישובי פריפריה.
• מיצוי פוטנציאל סולארי בנכסי מדינה ובשטחים בנויים: התוכנית מציגה את פוטנציאל האנרגיה הסולארית בישראל, אך מיפוי הפוטנציאל אינו כולל התייחסות ייעודית לשטחי מערכת הביטחון, תשתיות לאומיות, חברות ממשלתיות ונכסי מדינה רחבי היקף. מדובר בשטחים ובמבנים בעלי פוטנציאל משמעותי להתקנת מערכות סולאריות, קירוי חניות ומתקני אגירה. אי-מיצוי של נכסי המדינה יגביר את הלחץ לקדם מתקנים סולאריים בשטחים פתוחים ובשטחים בעלי רגישות סביבתית. יש לבצע מיפוי ייעודי של כלל נכסי המדינה ומערכת הביטחון, לקבוע יעדי התקנה מחייבים לגופים ממשלתיים, ולגבש תוכנית לאומית למיצוי הפוטנציאל הסולארי בנכסי ציבור לפני הרחבת הפיתוח בשטחים פתוחים.

סיכום

גרינפיס ישראל רואה בתוכנית צעד חשוב בהפיכת יעדי האנרגיות המתחדשות לתוכנית יישום ממשלתית. עם זאת, כדי שהתוכנית תוביל לשינוי מערכתי אמיתי, עליה להיות שאפתנית יותר, להפחית באופן ברור את התלות בדלקים פוסיליים, לתעדף פתרונות מבוזרים וצודקים, למצות תחילה גגות ונכסי ציבור, להבטיח הגנה על שטחים פתוחים ומגוון ביולוגי, ולשלב כלים מתקדמים של אגירה, גמישות הביקוש וניהול רשת חכמה. מעבר אנרגטי אינו רק יעד הספק; הוא שינוי מבני במשק החשמל, והוא חייב להיות מהיר, נקי, צודק ובר-קיימא.