אז מה כל כך רע באופנה המהירה?

ייצור בגדים חדשים צורך כמות משאבים אדירה, וגורם לזיהום מים וקרקעות בקנה מידה עצום. פליטת גזי החממה של התעשייה נמצאת במקום השני אחרי תעשיית דלקי המאובנים, ועומדת כיום על כ-10% מסך הפליטות העולמיות. זו צפויה להגיע לכרבע מסך הפליטות עד אמצע המאה, במיוחד לאור העובדה שבשני העשורים האחרונים, עם הופעתן של חברות אופנה אולטרא-מהירות כמו SHEIN ו-Temu, הולכת וגדלה תלותה של התעשייה בדלקי מאובנים עבור בדים סינתטיים זולים.

כ-3,000 סוגי כימיקלים שונים זוהו בתהליכי ייצור טקסטיל, בעיקר לכביסה, צביעה, גימור והדפסה. 250 מתוכם ידועים ככימיקלים מסוכנים, ורבים מהם טרם נחקרו לעומק. כ-20% מזיהום המים הנקיים על פני כדור הארץ נגרם מייצור טקסטיל. כך לדוגמא, להכנת חולצת כותנה בודדת, נדרשים כ-2,700 ליטר מים מתוקים – כמות המספיקה כדי לענות על צורכי השתייה של אדם אחד למשך שנתיים וחצי.

המזבלה של תעשיית האופנה

אם לא די בכל אלה, בעשורים האחרונים, הפכה תעשיית האופנה את מדינות הדרום הגלובלי לפח הזבל אליו מתנקזת מרבית פסולת הטקסטיל העולמית, ופסולת – לא חסרה: כ-92 מיליון טונות של פסולת טקסטיל נזרקים בכל שנה. תחקירים של גרינפיס וארגוני סביבה נוספים, גילו רשת עולמית המגלגלת מיליארדי דולרים, בה מועברים מיליוני טונות של פסולת טקסטיל מכל רחבי העולם למדינות הדרום הגלובלי, בדגש על מדינות באפריקה ובאסיה. זוהי אם כן, השיטה המועדפת על יצרניות האופנה הזולה שצריכות להתמודד עם ייצור היתר והשלכותיו – פשוט לתת למישהו אחר להתמודד עם הבעיה במקומן.

בעיית פסולת האופנה נגרמת ממגוון רחב של סיבות, בהן נורמות צריכה מופרזות, מחירם הזול באופן מוגזם של פריטי לבוש חדשים, איכותם הירודה של הבגדים והקושי למחזר בגדים בכלל, וכאלה העשויים בדים סינתטיים בפרט. דוח משנת 2017 של קרן אלן מקארתור בשיתוף עם מקינזי, מעריך כי יותר ממחצית מהאופנה המהירה נזרקת תוך פחות משנה, וכ-87% מהבגדים החדשים מושלכים לבסוף למטמנות או מושמדים בדרך אחרת.