חוות שרתים, בינה מלאכותית ומשק החשמל: האתגר האמיתי עוד לפנינו

בשבוע שעבר אישרה הכנסת את תיקון 168 לחוק התכנון והבנייה, המגדיר חוות שרתים לבינה מלאכותית כתשתית לאומית ומאפשר לקדם אותן במסלול תכנון מואץ. זמן קצר לאחר מכן השתתפתי בבוקר עיון מקצועי שעסק בעתיד חוות השרתים ומשק האנרגיה בישראל.

הדיון הציבורי סביב החוק התמקד בעיקר בשאלות של תכנון ומיקום: האם החוות יוקמו במרכז או בפריפריה, האם יש מספיק קרקעות, וכיצד ניתן להאיץ את הליכי האישור.

אבל מהדיונים בכנס עלתה תמונה רחבה ומטרידה יותר.

השאלה המרכזית אינה רק איפה יוקמו חוות השרתים.

השאלה היא כיצד ישראל מתכננת לספק להן חשמל.

מהפכת ה-AI פוגשת את מגבלות משק החשמל

אין חולק על כך שבינה מלאכותית הופכת לתשתית אסטרטגית של הכלכלה העולמית. לפי הנתונים שהוצגו בכנס, ענף ההייטק אחראי לכ-18% מהתוצר הישראלי ומעסיק כ-400 אלף עובדים. המעבר לעולם המבוסס על AI מחייב גישה לכוח מחשוב עצום, ולכן גם להקמה של חוות שרתים בקנה מידה חסר תקדים.

אלא שכאן מתגלה הפער הגדול.

בכנס הוצג כי היקף בקשות החיבור לחוות שרתים בישראל עומד כיום על כ-27 ג'יגה-ואט, בעוד שכלל כושר הייצור של מערכת החשמל הישראלית עומד על כ-18.8 ג'יגה-ואט בלבד, נכון ל2026. במילים אחרות, היקף הביקושים המבוקשים לחיבור גדול משמעותית מכל יכולת הייצור הקיימת כיום במדינה.

אמנם ברור שלא כל הפרויקטים הללו יוקמו בפועל, אך הנתון ממחיש את גודל האתגר שניצב בפני מקבלי ההחלטות.

האם התשובה תהיה עוד תחנות כוח מזהמות?

מנקודת מבט סביבתית, הסכנה הגדולה ביותר היא שהביקוש החדש לחשמל יהפוך להצדקה להקמת תשתיות פוסיליות נוספות.

בעולם כבר ניתן לראות כיצד פריחת הבינה המלאכותית מובילה במקומות מסוימים להארכת חייהן של תחנות כוח פחמיות וגזיות, להקמת גנרטורים פרטיים ולעלייה בפליטות גזי החממה. במקביל, תעשיית השבבים והדאטה סנטרים עצמה הופכת לגורם משמעותי יותר ויותר בצריכת האנרגיה העולמית.

ישראל נמצאת בנקודת הכרעה.

האם חוות השרתים יהפכו למנוע שמאיץ את המעבר לאנרגיות מתחדשות, אגירה וניהול ביקושים? או שהן יהפכו לעוד טיעון בעד הרחבת התלות בגז ובתשתיות מזהמות?

הגיע הזמן להפסיק לראות בחוות שרתים רק צרכן חשמל

במקום להתייחס לחוות שרתים כאל צרכן ענק שמבקש להתחבר לרשת, יש לחשוב עליהן כעל "חטיבה חשמלית" מתחם אחד הכולל צריכה, ייצור חשמל, אגירה, גיבוי וניהול אנרגיה.

מדובר בשינוי תפיסתי חשוב.

חוות שרתים אינן חייבות להיות רק צרכניות פסיביות של חשמל. הן יכולות לשלב מתקנים סולאריים, מערכות אגירה, טכנולוגיות קירור מתקדמות ויכולות ניהול ביקוש, ולהפוך לחלק מהפתרון ולא רק מהבעיה.

במקומות רבים בעולם כבר נבחנים מודלים שבהם חוות שרתים מפחיתות צריכה בשעות עומס, דוחות משימות מחשוב שאינן דחופות ומשתמשות באגירה כדי להפחית את העומס על הרשת.

אם המדינה בוחרת להעניק לחוות השרתים מעמד של תשתית לאומית, עליה לדרוש מהן גם אחריות לאומית.

ארבעה עקרונות שחייבים להיות חלק מהרגולציה

הדיון על חוות שרתים לא יכול להסתכם רק בהאצת הליכי התכנון.

יש צורך לקבוע תנאים ברורים שיבטיחו שהצמיחה הדיגיטלית לא תבוא על חשבון הציבור והסביבה.

תוספתיות באנרגיה מתחדשת

חוות שרתים גדולות צריכות להביא איתן כושר ייצור מתחדש חדש, ולא רק לרכוש חשמל ירוק מתוך המערכת הקיימת. אחרת הן עלולות להתחרות על אותו היצע מוגבל של אנרגיה נקייה.

אגירה וגמישות

יש לדרוש מחוות שרתים לשלב אגירה ולספק גמישות לרשת. גמישות אמיתית אינה הפעלה של גנרטורים מזהמים בשעות שיא, אלא ניהול חכם של ביקושים, אגירה ושילוב אנרגיה מתחדשת.

אחריות תשתיתית

לא ניתן לצפות שהציבור יממן לבדו את חיזוקי הרשת הנדרשים עבור צרכני חשמל עצומים. יש לבחון מנגנונים שבהם היזמים משתתפים באופן משמעותי בעלויות התשתית ואף לוקחים חלק בקידום התשתיות הנדרשות, תוך שמירה על פיקוח ציבורי מלא.

שקיפות סביבתית

צריכת חשמל, צריכת מים, פליטות, מקורות האנרגיה ושיטות הקירור צריכים להיות מידע ציבורי. 

 שיטת הקירור אינה פרט טכני שולי: היא משפיעה ישירות על צריכת המים והחשמל, פליטת החום, הרעש ולעיתים גם על השימוש בכימיקלים ועל איכות המים המוחזרים לסביבה. חוות שרתים הן מתקנים בעלי השפעה סביבתית רחבה, והציבור זכאי לדעת מהן ההשלכות של כל פרויקט על משאבי הטבע, איכות הסביבה ומשק החשמל.

הזדמנות לחדשנות ישראלית

רעיון נוסף שהוצג בכנס היה לחייב כל חוות שרתים לשלב רכיב משמעותי של חדשנות בתחום ההתייעלות האנרגטית והפחתת צריכת החשמל.

לישראל יש יתרון ייחודי בתחום זה.

עשרות חברות סטארט-אפ ישראליות מפתחות פתרונות לאגירה, קירור, אופטימיזציה של צריכת אנרגיה, בינה מלאכותית לניהול רשתות חשמל וטכנולוגיות נוספות שיכולות להפוך את חוות השרתים ליעילות יותר.

במקום לראות בחוות השרתים רק צרכן חדש של אנרגיה, ניתן לראות בהן גם פלטפורמה לחדשנות ישראלית ולפיתוח פתרונות שיידרשו בעתיד בכל העולם.

חדשנות אמיתית חייבת להיות גם סביבתית

גרינפיס ישראל אינו מתנגד לבינה מלאכותית.

לטכנולוגיית AI יש פוטנציאל משמעותי לקדם מחקר אקלימי, ניתוח נתונים, ניטור סביבתי, הגנה על יערות, חיזוי אירועי קיצון ופתרון אתגרים סביבתיים מורכבים.

ישראל בהחלט צריכה תשתיות מחשוב מתקדמות. אבל אם חוות שרתים מקבלות מעמד של תשתית לאומית, עליהן לשאת גם באחריות לאומית: לקדם ייצור מתחדש חדש, לצמצם עומסים, להשתתף בעלויות התשתיות שהן דורשות ולפעול בשקיפות מלאה מול הציבור.

הצלחה בתחום ה־AI לא צריכה להימדד רק במספר חוות השרתים שנקים, אלא גם בשאלה אם הצלחנו להקים אותן בלי להוסיף עוד דור של תשתיות מזהמות  ובלי להעביר לציבור את העלויות של חיזוק הרשת, הגדלת כושר הייצור וההתמודדות עם זיהום האוויר.

חדשנות אמיתית אינה רק בכוח המחשוב שאנחנו בונים, אלא גם במערכת האנרגיה שאנחנו בוחרים לבנות סביבו ובשאלה מי נהנה מהתועלת ומי נושא בעלויות.

הילה אטקין היא ראש תחום אנרגיה ואקלים בגרינפיס ישראל