״על האש״

האסון הבא מעבר לפינה, וישראל לא ערוכה

משבר האקלים כבר כאן, ושריפות ענק הופכות לאיום קבוע על חיי אדם, על הטבע והכלכלה. גרינפיס ישראל, יחד עם שורה של ארגוני סביבה, בריאות ובעלי חיים, פנה השבוע לממשלה בדרישה לפעול בדחיפות להתמודדות יעילה עם שריפות בשטחים פתוחים ולמניעתן. הפנייה זכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת.

בשנים האחרונות, אנו עדים לזינוק בתדירות ובעוצמה של אירועי קיצון אקלימיים: עומסי חום חריגים, יובש ממושך ורוחות עזות מחמירים את הסיכון להתפתחות שריפות גדולות והופכים את השריפות לאיום לאומי מתמשך ובעצימות מתגברת. 

לכל שריפה שכזאת יש השלכות מרחיקות לכת והרסניות: הן מסכנות חיי אדם, פוגעות בבריאות הפיזית והנפשית, פוגעות ביישובים ובתשתיות, משביתות צירי תחבורה, מחסלות בתי גידול ושטחי טבע, וגורמות  לפגיעה בחקלאות ולנזק כלכלי אדיר לרשויות המקומיות. בנוסף, הן פולטות כמויות פחמן עצומות, המאיצות את משבר האקלים עוד יותר.

למרות כל זאת, הנתונים בשטח מציגים תמונה מדאיגה של חוסר היערכות ופערים עצומים, הן בתקצוב ובבניין הכוח של מערך הכבאות, החסר מאות לוחמי אש, עשרות תחנות כיבוי ומעל למאה רכבי כיבוי; והן בידע ובהיערכות ייעודית לאתגרים הכרוכים בהתמודדות עם שריפות בשטחים פתוחים.

שריפות אינן גזירת גורל אלא אתגר אסטרטגי, שחייב להיות מטופל כחלק מהביטחון הלאומי של מדינת ישראל. במציאות של שינויי אקלים, השטחים הפתוחים, בהם מתקיימות מגוון צורות חיים, הם תשתית לאומית חיונית לבריאות, למים, ולחוסן הציבורי.

אי אפשר להמשיך להגיב רק כשהאש כבר בוערת. אנו קוראים לגיבוש אסטרטגיה להתמודדות עם איום השריפות ולהקמת מערך ייעודי ארצי לטיפול בשריפות בשטחים פתוחים ולמניעתן.

הזמן להשקיע במניעה, בחיזוק מערך הכבאות ובהיערכות למשבר האקלים, הוא עכשיו – לפני האסון הבא. 

משבר האקלים עד כאן: גרינפיס תובע את הממשלה

אנו נמצאים ברגעים קריטיים ואין לנו יותר זמן לבזבז. זהו מאבק על צדק: לטובת זכותנו היסודית לגישה לטבע ולחיים מוגנים מאיומים ומן ההשלכות ההרסניות ביותר של שינויי האקלים. הזמן לסיים את עידן הדלקים, בים וביבשה, הוא עכשיו.

אני רוצה לעזור

הרצליה נפרדת מהדשא הסינתטי  

האם יולי ללא פלסטיק הגיע להרצליה? אנחנו מברכים על ההחלטה של עיריית הרצליה להוציא את הדשא הסינתטי מהמרחב הציבורי. עיריית הרצליה הודיעה שתפסיק להציב דשא סינתטי במרחב הציבורי ובמוסדות החינוך ושהחל משנת 2027 יוחלפו בהדרגה משטחי הדשא הסינתטי הקיימים בפתרונות טבעיים. מדובר בצעד אדיר לטובת הסביבה ובריאות התושבים.

למרות המראה המטופח והירוק שלו, דשא סינתטי רחוק מלהיות טבעי. למעשה, אלה יריעות פלסטיק עצומות, אשר חונקות את האדמה ופוגעות בחיים בה, מונעות חלחול טבעי של מי גשמים, מחליפות צמחייה אמיתית, שמקררת את הסביבה ותומכת במגוון הביולוגי – ובסוף חייהן, אף הופכות לעוד פסולת פלסטיק שלא ממש אפשר למחזר.

אבל זה אפילו לא החלק הכי גרוע. מעבר לנזק הסביבתי, דשא סינתטי הוא סכנה של ממש, במיוחד כשהוא ממוקם במוסדות חינוך וגני ילדים. בקיץ הוא מתחמם לטמפרטורות קיצוניות ומגביר את איי החום העירוניים, וכשהוא נשחק הוא מתפרק לחלקיקי מיקרו־פלסטיק, שמזהמים את הקרקע ואת מקורות המים, ומגיעים גם לגוף שלנו. 

מחקרים זיהו בדשא מלאכותי כימיקלים מסוכנים, כולל PFAS, פתלטים ו־PAHs – חומרים שנקשרו במחקרים לשיבוש המערכת ההורמונלית, לפגיעה במערכת העצבים ובהתפתחות התקינה של ילדים ואף להעלאת הסיכון לסרטן.

הערים שלנו לא צריכות עוד פלסטיק, שנראה כמו טבע, הן צריכות יותר טבע. אנחנו מקווים שׁעוד רשויות מקומיות יצטרפו ויבחרו במרחב ציבורי ירוק, בריא ובטוח לתושבים ולסביבה. 

דורשים אמנת פלסטיק עולמית

בימים אלו אנחנו בגרינפיס נלחמים עבור אמנת פלסטיק בינלאומית שאפתנית, עם יעדים גלובליים להפחתה דרסטית בייצור הפלסטיק העולמי ולמעבר לכלכלת שימוש חוזר. יש לנו הזדמנות של פעם בחיים לעשות את זה – בואו נעשה את זה יחד!

אני רוצה לעזור

 גרינפיס תומך בהחלטת רשות החשמל להקפיא בקשות חדשות לחיבור חוות שרתים: ״לא להיכנע לדרישות שיבואו על חשבון האקלים והכיס הציבורי״

גרינפיס ישראל תומך בצעד האמיץ והאחראי של רשות החשמל בהקפאת הטיפול בבקשות חדשות לחיבור חוות שרתים. ההקפאה אינה מפתיעה; היא בלם חירום הכרחי להסתערות חסרת עכבות של יזמים פרטיים וטייקונים על משאב ציבורי מוגבל המצוי במחסור – החשמל של כולנו. בשונה מבתי חולים, תחבורה או שכונות מגורים, שהביקוש שלהם גדל בהדרגה וניתן לתכנון, חוות השרתים מבקשות בתוך זמן קצר הספקים עצומים, רציפים וכמעט בלתי פוסקים. מכיוון שבכל רגע חייב להיות איזון בין כמות החשמל שמיוצרת לבין כמות החשמל שנצרכת, תוספת של צרכן ענק מחייבת גם תוספת של תשתיות ויכולת ייצור.

היקף בקשות החיבור לחוות שרתים בישראל עומד כיום על כ־27 ג׳יגה־ואט, בעוד שכלל כושר הייצור של מערכת החשמל הישראלית עומד על כ־18.8 ג׳יגה־ואט בלבד, והביקוש הממוצע במשק עומד על כ 9 ג׳יגה־ואט, נכון ל־2026. במילים אחרות, היקף הביקוש המבוקש לחיבורים גדולים חדשים, גדול פי 3 מהצריכה הממוצעת המשקית וגדול משמעותית מכלל יכולת הייצור הקיימת כיום במדינה.

רשות החשמל אומרת, למעשה, בשפה פשוטה: אם נמשיך לחלק הבטחות חיבור לחוות שרתים כאילו אין גבול, לא יישאר מספיק מרחב במערכת לצמיחה הטבעית של המשק; לא לחיבור דירות חדשות, לא לעסקים, לא לתשתיות ציבוריות. הציבור יהיה זה שישלם – בכסף, באמינות האספקה ובביטחון האנרגטי. זו כבר לא שאלה טכנית של ״מי נכנס לתור קודם״. זו שאלה ערכית: האם אין זה כשל מוסרי חמור אם צורכי ה״ענן״ של תאגידי ענק תופסים מקום יקר ברשת החשמל על חשבון בתי חולים, משקי בית ומוסדות ציבור?

חוות שרתים הן תשתיות עתירות משאבים בעלות השפעה סביבתית ואקלימית כבדה: חווה אחת בהספק של 100 מגה־ואט יכולה לצרוך כ־2.5 מיליארד ליטר מים בשנה; צריכה זו שווה לצריכה של כ־80 אלף איש וליצור "איי חום" עם עלייה של עד 9 מעלות צלזיוס בסביבתה. בנוסף, אישור חוות בהספק מצטבר של 500 מגה־ואט בשנה שקול לצריכת חשמל של עיר גדולה, כמו חיפה או ראשון לציון, ועלול להוביל להפעלת תחנות כוח מזהמות, לעיכוב המעבר לאנרגיות מתחדשות ולעלייה במחירי החשמל לציבור.

ההחלטה האחראית של רשות החשמל מעלה דיון נוסף על צריכת הגז המוגברת בעקבות עליית הביקושים לחשמל מחוות שרתים ומערערת את הנחות היסוד שעליהן התבססה מדיניות ייצוא הגז של ישראל. הזינוק בביקוש הצפוי מחוות השרתים מחייב לעדכן את תחזיות הצריכה המקומיות ולבחון מחדש כמה גז באמת יעמוד לרשות המשק הישראלי, ועל פי נתון חדש זה – לקבוע מדיניות יצוא. גרינפיס קורא לעצור כל החלטה על הרחבת יצוא הגז עד לעדכון מלא של תחזיות הביקוש המקומיות, ולהאיץ את המעבר לאנרגיות מתחדשות ולאמצעי גמישות ואגירה.

גם בלי לייצא גז פיזית, הקמה רחבת־היקף של חוות שרתים עלולה להפוך את ישראל למעין יצואנית עקיפה של אנרגיה: החשמל מיוצר בישראל, נצרך בחוות השרתים ומשמש להפקת שירותי מחשוב ובינה מלאכותית הנמכרים בעולם. במצב כזה, הערך הכלכלי זורם לחברות בינלאומיות, בעוד שהציבור הישראלי נושא בעלויות הרחבת הייצור והרשת ובהשלכות הסביבתיות שלהן. 

ההשלכות הללו אינן שוליות. כיום, אין במשק החשמל כושר ייצור ורשת פנויים, שיכולים לתת מענה בלתי מוגבל לביקוש העצום שמציגות חוות השרתים. חיבור בהיקף רחב אינו מסתכם בחיבור נוסף לרשת, אלא מחייב הקמה של תחנות כוח, קווי הולכה ותשתיות אנרגיה חדשות. ללא דרישה רגולטורית מחייבת, שתטיל על יזמי חוות השרתים לספק את הביקוש החדש באמצעות תוספת ייעודית של אנרגיה מתחדשת, אגירה והתייעלות, חלק מהגידול בצריכת החשמל עלול לקבל מענה באמצעות הקמת תחנות גז חדשות והפעלה מוגברת של תחנות קיימות. המשמעות היא יותר פליטות גזי חממה, יותר זיהום אוויר, העמקת משבר האקלים לשנים קדימה, והעמקת התלות בגז לעשרות שנים כאשר הציבור המקומי נושא בנזק הבריאותי והסביבתי, בעוד שחלק ניכר מהתועלת הכלכלית זורם לתאגידים פרטיים.

לכן ההקפאה ההכרחית שביצעה רשות החשמל חייבת להיות תחילתה של מדיניות חדשה, לא רק עצירה טכנית: חוות שרתים חדשות צריכות להביא איתן בשורה מהפכנית למשק האנרגיה ומעבר מואץ לביזור; לא לכפות על הציבור להרחיב עבורן תחנות כוח מזהמות, אלא להפוך למנוע להקמה מואצת של ייצור מבוזר של אנרגיות מתחדשות, אגירה וגמישות בשעות השיא. על החוות לשאת במלוא העלויות שהן יוצרות ולפעול בשקיפות מלאה לגבי צריכת החשמל, המים והיקף הפליטות. אסור שהבינה המלאכותית תהפוך למסלול עוקף אקלים, שמקבע את ישראל לעוד עשרות שנים של גז.

אנו קוראים לרשות החשמל לעמוד איתנה מול לחצי התעשייה ולא להיכנע לדרישות שיבואו על חשבון האקלים והכיס הציבורי. על האסדרה החדשה להבטיח כי חוות השרתים יהיו חלק מהפתרון האנרגטי (דרך אגירה וייצור נקי) ולא הגורם לקריסתו.

 שונית האלמוגים שוב בסכנה

שונית האלמוגים הנדירה של אילת נמצאת תחת איום נוסף. בימים אלה, חברת "מקורות" מבקשת אישור להגדיל בטון נוסף את כמות החנקות שהיא מזרימה לים, זאת למרות שכבר כיום מוזרמים למפרץ 25 טון בשנה – הרבה מעבר לרף המקסימלי שהגדירו מדענים ואקולוגים, המתריעים באופן חד-משמעי: העשרה נוספת בנוטריינטים, במיוחד לצד טמפרטורות השיא וגלי החום בים, מהווה סיכון חמור לקיומן של השוניות ולשרידות האלמוגים. הזרמת החומרים הללו פוגעת ביכולת העמידות של השונית ומקרבת אותה לקריסה.

מה שחמור לא פחות הוא הלחץ הפוליטי הפסול שמופעל מאחורי הקלעים. שר החקלאות מפעיל לחצים כבדים על גורמי המקצוע ועל חברי הוועדה למתן היתרי הזרמה לים כדי לישר קו ולאשר את ההזרמה המזוהמת – תוך התעלמות מוחלטת מאזהרות המומחים ומציאת פתרונות טכנולוגיים קיימים. גרינפיס מצטרף לדרישה של צלול וארגוני סביבה נוספים לעצור את המחטף הזה מיד, לדחות את הבקשה של "מקורות" ולהגן על שונית האלמוגים הנדירה לפני שיהיה מאוחר מדי.

שונית האלמוגים במפרץ אילת היא השונית הרדודה הצפונית ביותר בעולם, והיא מהווה אוצר אקולוגי נדיר בזכות חוסנה הייחודי לשינויי האקלים ולהתחממות מי הים. עם זאת, הזרמת החנקות למפרץ מאיימת להרוס לחלוטין את החוסן הטבעי הזה. החנקות פועלות במים כדשן אגרסיבי, שמפר את המאזן העדין והצלול, וגורם לשגשוג של אצות שפשוט חונקות את האלמוגים. ההעשרה הזו בנוטריינטים מחלישה את המערכת החיסונית של השונית, פוגעת ביכולת ההישרדות שלה מול גלי חום, וחושפת אותה לסכנה קריטית של הלבנה וקריסה.

גרינפיס, יחד עם ארגונים נוספים פנו בדרישה לדחיית הבקשה.

השבוע מסביב לעולם

עכשיו הזמן לעזור לכדור הגדול ב-5 ש"ח לחודש בלבד!

הרבה דברים קורים אצלנו בתחום המאבקים הסביבתיים, ולך יש הזדמנות לקחת בהם חלק ולעזור לנו להגן על כדור הארץ, הסביבה והבריאות של כולנו – המשימה החשובה ביותר לקיומנו.

מעגלים רבים כבר הצטרפו לשורותינו והם מעתה חברים בארגון גרינפיס. עכשיו זה הזמן להצטרף אליהם! 

באמצעות העיגול הקטן של האגורות שלכם לשקל הקרוב, תוכלו לסייע לפעילות שלנו להתקיים ולהתרחב. 

לדוגמה: קנית ב-9.80 ₪? שילמת 10 ₪ ותרמת לגרינפיס ישראל 20 אג’! סכום התרומה הממוצע לחודש עומד על 5-3 שקלים בסך הכול. 

התרומה שלך תסייע לנו לקיים מחאות ומאבקים פרלמנטריים ומשפטיים, לקדם מחקרים, לחשוף שקרים, להגיש תביעות משפטיות, לבצע פעולות מחאה, אקטיביזם סביבתי ועוד, למען בעלי החיים שלא יכולים להשמיע את קולם ו- למען כולנו.

מעגלים לטובה

כמה שקלים בודדים בחודש עבור תמיכה בכל המאבקים של גרינפיס ישראל

הצטרפות

תרומה לגרינפיס ישראל מוכרת ברשויות המס בישראל ובארה״ב

לקבלת כל העדכונים שלנו למייל